רשומות
נסעתי לראלה. רחוב ביכורים ביום שבת לפנות בוקר
היה אפוף ערפל קל. עידו וראלה חיכו כבר ברחוב. ראלה עזרה לי להכניס ולחגור את הילד
המנומנם שהינהן אלי לאות שזיהה אותי. בלעתי רוק וחשבתי, 'אפילו שרה לא סומכת עלי
עם ילד'. עפעפיו של עידו החלו לצנוח והתרוממו אך לרגע כשסוס הופיע משום מקום, זינק
לתוך האוטו והתכרבל בין זרועותיו. ליוויתי את ראלה למכונית שלה. "אני אחזור ברגע
שדברים יסתדרו. אפילו לא אומרים לי מה מצבו", אמרה ועיניה שטחו תחינה שקטה.
"תתקשרי אם את צריכה משהו".
"תודה. אני אתקשר בכל מקרה. אין לך מושג
איזו הקלה זו בשבילי. אין לי משפחה קרובה חוץ מאבא שלי, ואתה היחיד שהצלחתי לחשוב
עליו".
נמלאתי גאווה. "חשבת נכון". מאיפה שאבתי
את הביטחון הזה?
"אני חייבת לך". רק בשביל זה היה
שווה.
ראלה נסעה ואני נשרכתי בחשש למכונית שלי.
עידו ישן. שתי עיניים חומות בחנו אותי מבין
קפלי השמיכה שראלה הניחה עליו אחרי שנחגר. פחדתי לנסוע הביתה. מה אעשה שם עם ילד
וכלב? החלטתי לנסות וליהנות ממה שנכפה עלי בלי שהתנגדתי באופן פעיל. בפיצוציה
במרכז הכרמל קניתי בקבוקי מים קרים ושתי שקיות חטיפים. חזרתי מודאג לאוטו אבל הכול
נשאר כפי השארתי אותו. נסעתי למגרש חנייה בחוף הכרמל, החניתי והקשבתי בשקט למה
שהיה לרדיו להציע. מזמן זנחתי את התדרים התזזיתיים שלתוכם, חטא על פשע, עוד
מתפרצות חדשות. האזנה לאחד מאלה תמיד העלתה בי את הערגה לתקופה בילדותי שבה השמיעו
חדשות פעם בשעתיים. אינני נמנה עם אלה שעל מנת לזכות את עצמם באשליית שליטה
במציאות, מזריקים חדשות ומבזקים הישר לווריד. ברדיו היה בוקר של קונצ'רטי לכינור
ותזמורת. ישבתי דומם ונתתי לְוויוטי לשמן את גלגלי מחשבתי. בפרק הסיום סוס נהם
ועידו התעורר. הוא התבונן סביב ועיניו אורו כשגילה היכן אנחנו. בחשש ובתקווה שאל
אם אפשר לטייל עם סוס על שפת הים, אם אפשר לשתות משהו ואיפה אפשר לעשות פיפי. כן,
נטייל, למה לא. כן, יש פה בקבוק מינרליים בשבילך, ומשתינים בשירותים של החוף ליד
המלתחה.
טיילנו לאורך החוף. כמה זקנים תכליתיים וזקופים
ביצעו כפיפות גו ופסעו בעסק רב לצידנו. חלצנו סנדלים וחפתנו מכנסיים. המים ליחכו
אותנו עד הקרסוליים. עידו שאל רשות לאסוף צדפים. הינהנתי, והוא החל ללקט כמויות
עצומות. כל צדף נראה לו מיוחד ושונה והיה לו קשה לוותר, עד שהיה נדמה שכל החוף
שוכן בכיסיו והוא התנודד בלכתו.
בדרך חזרה נתקלנו בכמה קונכיות שפשוט אי אפשר היה
לפטור אותן במבט מזלזל. עידו העביר את הכבודה ממכנסיו לשולי חולצתו. את השוליים
הרים לפני כן וקשר כדי ליצור שק קטן של אוצרות. השמש הסתווית החלה לקפוח ושמחתי לשוב
למכונית הממוזגת. התחלנו לנסוע.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאל.
"אלי הביתה", עניתי.
"איך זה שאתה לא שוטר ובכל זאת עובד עם אימא?"
"המפקד שלה חשב שכדאי שנעבוד ביחד",
עניתי.
כלום לא הכין אותי לשאלה הבאה.
"סבא שלי ימות?" הוא הביט בי כאילו
אני חורץ גורלות.
"אני מקווה שלא. עדיין לא הכרתי אותו, והייתי
רוצה דווקא".
התשובה סיפקה אותו בינתיים, ואז הוא שאל מה
אוכלים אצלי לארוחת בוקר. שאלתי אם חומוס מעניין אותו. כן, בטח. שיניתי כיוון
ונסעתי לוואדי ניסנאס. בוואדי, שקיבל את שמו מנמייה שאינה מאכלסת אותו כבר שנים,
יש כמה מקומות שמגישים את ה עיסה האלוהית. אחר כך בדרך הביתה דנּו אילו סרטים נראה
בווידיאו.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה