פרק 25

 

בבית הכול היה כפי שהותרתי אותו בבוקר. התקרה היתה מונחת בול על הרצפה.

קילפתי בצל. המטבח נראה כמעט צלול מבעד לדמעה שקופה. שמתי את הטריו במי מינור אופוס 100 של שוברט. מנה משולשת של וודקה קפואה מלווה בהרינג ובצל. ידעתי שאני עומד להפוך בקרוב לבלתי קביל מבחינה חברתית. כשהתחיל הפרק השני, ניצלתי את הנסיבות המקלות והנחתי לדמעות לזלוג כאוות נפשן במשך תשע דקות וארבעים שניות. פתיחת הסקרצו ייבשה את הכאב וסתמה את הגולל על הרחמים העצמיים. מצב הרוח השתפר. כדי לא להיות זחוח מדי החלפתי את שוברט בשארל ולנטן אלקאן.

אולי זו היתה טעות. תוך שניות, מוחי אפוף הוודקה חזר למסלול האהוב עליו.

בגורלו של אלקאן, מלחין אחר, – שהיה חבר טוב של פרנץ ליסט וכתב מוזיקה נפלאה שכמעט לא מושמעת בשל הקשיים הטכניים שהיא מציבה – מת. לא הייתי קובע כך סתם את עובדת מותו בנחרצות כזאת. למעשה, כל מי שחי בתקופת ליסט מת מזמן. אלא שאלקאן זה, נפלה הזכות הנדירה למות לא בחדר השירותים ולא במטוס, אלא מתחת לערמות ספרים, שקברו אותו בעודו בחיים כשניסה לשלוף ספר ממדף עמוס. אולי מפני שנולד יהודי, יש הנשבעים שכאשר הוסרו הכרכים מעל מה שהיה קודם לכן קומפוזיטור דגול, אלקאן נמצא אוחז ספר תלמוד, שחרץ את גורלו. אלקאן עשה משרביט קרדום להתחפר בו.

ויש מי שעשה משרביט גרדום. ז'אן בטיסט לולי, מלחין החצר של לואי הארבעה עשר, כתב

לרגל החלמתו של לואי מניתוח טחורים יצירה מקסימה שתוויה ידועים היום כהמנון הבריטי - "אל נצור המלכה". יום נמהר אחד, במהלך ניצוח נמרץ, הניף לולי את שרביט המנצחים בהתלהבות יתרה ופגע בכף רגלו. באותה תקופה שרביט המנצחים היה רק מקל ארוך. המנצח היה נוקש באמצעותו ברצפה לשם מתן קצב. לולי פיספס. הרגל הזדהמה ונמק פשה בה. רופאי אותה תקופה הבינו בטחורים יותר מאשר בגנגרנה. לולי דרך ברגלו האחרת על הקשת בענן ונמוג לספרי ההיסטוריה של המלחינים.

אדי וודקה ובצל עלו והִכו בי. פליאה אחזה בי כשנזכרתי שאני הוא האוויל שבלס את הצירוף המבחיל שאומנם מתאים גיאוגרפית לשמי הפרטי אך למאומה מעבר לזה. נשבעתי שלא להתנסות פעם נוספת בחוויות סיביריות שכאלו וניסיתי לא לנשום.

שוב טעיתי. הפסקת נשימה איננה מנהג בריא לטווח הארוך. המלחין הפולני פרנץ קונצווארה מת בשוגג כתוצאה מחנק מרצון למטרות מיניות, בשעת ביקור אצל יצאנית.

די, הלכתי לישון.

 

*