רשומות
"לאן נוסעים?" שאל עידו כשנחגרנו. את
סוס השארנו מאחור אחרי שעידו הפקיד בידיו את ביטחון הבית.
"אני הולך להכיר מישהי שרק שמעתי עליה
ולהיפרד ממישהו אחר, אבל לא בפעם הראשונה".
"אתה בטוח שזו פעילות שמתאימה
לגילי?"
"להיכרות עם אישה ולפרידות אין גיל מתאים.
כמו שאין דבר כזה זמן מתאים. פעם שמעתי בתוכנית רדיו מאזין שואל יועצת נישואין מתי
העיתוי הנכון לגירושין. הוא אמר שהוא ואשתו כבר החליטו להתגרש, אבל יש להם שלושה
ילדים מתבגרים, והם חוששים שיהיו להם צלקות נפשיות בגלל הגירושין. היועצת ענתה שהעיתוי
הנכון הוא אחרי שהילדים ימותו".
עידו הצטחק. "זה לא הסיפור שלי, אתה מבין,
אהה, איגור. אני במצב הפוך".
"למה אתה מתכוון הפוך?"
הילד היסס. הוא הביט בידיו ואחר כך בעיר התחתית
של חיפה ובכבישיה שסלילתם לא תסתיים לעולם. לבסוף מצא את המילים.
"אתה יודע, נו, אימא". עכשיו הוא
הביט אלי. הסתכלתי ישר קדימה והנחתי לו להמשיך.
הוא לא המשיך.
קריית אליעזר ושיכוניה הצפופים השתרעו משמאלנו.
"מה עם אימא שלך?" שאלתי בצורה
האגבית ביותר שהצלחתי לגייס.
אצל עידו גמל משהו והבשיל. "היא שאלה אותי
עליך".
הים, אפרפר ושקט בשעת בוקר, רחש ונמתח אל עבר האופק.
שלושה רבעים כמעט מכדור הארץ הם מים, ולמרות
זאת מכנים אותו ארץ ולא כדור הים.
חניתי בכניסה לבית הקברות. נכנסנו למשרד. ביררתי
היכן קבורה נוגה כץ. התשובה שקיבלתי היתה מדויקת ומנומסת. עידו ואני מצאנו בקלות
את הקבר. לוח גרניט שחור כיסה את מקום מנוחתה. שמה המלא, שם הוריה ותאריכי לידה
ופטירה היו הפרטים החקוקים היחידים.
מימין ומשמאל לקבר היו כבר מצבות אחרות, לכולן
תאריך פטירה דומה. ורד בודד, שהיה אדום בנעוריו, השחיר על לוח השחם הכהה.
משם הלכנו לקבר אחר. ביקור קצר ללא התרעה מראש.
לא רציתי להעיק יותר מדי על עידו שליווה אותי בשתיקה. ניקיתי במטלית יבשה את הקבר
האחר, לא יותר מלצאת ידי חובה. קיללתי בלב את האדם ששאריותיו שכבו מתחת למצבה.
"היית צריך לאהוב אותי", התחננתי מאוחר
מדי ובלי מילים. " בחיים שלך לא ניסית אפילו פעם אחת להכיר אותי, מניאק. לא
הקשבת לי. לא ראית אותי. בחיים לא קראת לי סיפור או לקחת אותי לסרט. על הציונים
שלי ביררת עם אימא מאחורי הגב. לשום חבר שלי לא היה שם אצלך. נשיקה אמיתית אחת לא
קיבלתי, רק ניקורים יבשים על הלחי. ואחרי שהלכת פתאום אימא מספרת לי כמה התגאית בי
ואהבת אותי. לא מאמין לה. ואם זה נכון אז אין בזה שום נחמה, להפך".
עידו הביט בי ודישדש בחוסר סבלנות.
"ומה ענית לה?" שאלתי אותו במגרש
החנייה.
לקח לו זמן להבין שאני שואל על אמו.
הוא התפתל בחוסר נוחות בכיסאו. השאלה הביכה
אותו יותר מכפי ששיערתי.
"תשאל אתה אותה", פלט לבסוף.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה