רשומות
ראלה גרה ברחוב ביכורים, רחוב
צר ומתפתל העולה למרכז הכרמל. הגעתי בזמן וגם צילצלתי מהדרך להתריע. היא המתינה על
המדרכה שמתחת לבית. לא ידעתי אם אני מוכן לפגישה עם ילד בלתי מוכר וכשראלה אמרה
שאראה אותה למטה, הסכמתי מיד.
"מה התוכנית?" שאלה.
"הכול יתבהר. כמה זמן יש
לנו?"
"אמרתי שאחזור לפני זמן
סינדרלה".
"יופי", אמרתי.
בינתיים חלפתי על פני מוריה.
מימין שכן ביתה של אביגיל. המשכתי בחורב לכיוון האוניברסיטה.
"אתה לוקח אותי ליער. מי
מאיתנו הזאב?" צחקה ראלה כשפניתי לכיוון שמורת הטבע.
נסענו על כביש אספלט צר. אור
בין ערביים סתווי איפשר לי להגיע בדיוק לאן שהתכוונתי - פינת חמד סלעית בין האורנים.
מקום שניתן לעשות בו מדורה קטנה ולהיות לגמרי לבד.
"צאי ותתחילי לקושש מה
שניתן לפני החשיכה", אמרתי.
ראלה לא מיחתה. ענפים מתים
וזרדים לא חסרו, ותוך דקות ספורות בערה מדורה צנועה. הוצאתי מתא המטען סלט ירקות,
צנצנת ויניגרט, כמה גבינות בשלות שאחוז השומן בכל אחת מהן היה שווה פחות או יותר
לגילי ובקבוק יין מרלו גלילי ורך. מסלסלת פיקניק חילצתי שתי צלחות חרסינה, שתי
כוסות ארוכות רגל וסכו"ם כסוף.
"התכוננת", לחשה
ראלה בהערכה כשהיא מביטה במתרחש.
"מודה", אמרתי,
"ובינתיים, הוסיפי עוד קיסם למדורה".
ראלה רכנה לכיוון האש והוסיפה
אצטרובלים.
היו לי המון שאלות, אבל משום
מה ירדה עלינו שלווה שהשתיקה אותן. ישבנו כשאנחנו לא ממש נוגעים זה בזה. רוח
מערבית קלילה דחקה את העשן מעלה. לגמנו בעיקר מהיין ולפעמים שלחנו מזלג לשאר.
"ספרי לי על עידו",
הירהבתי לבסוף כשהבקבוק נגמר.
"התחתנתי עם חבר מהלימודים
באוניברסיטה. אחרי שנכנסתי להריון, הוא נהרג בתאונת דרכים".
"והאיום על ארון המתים?"
שאלתי.
"אולי הגזמתי. כששרתתי
בעפולה יצאתי עם טייס אזרחי מהאזור, שכנראה ראה בי דרך להעביר את הזמן. אולי הוא
חשב שאלמנה עם ילד קטן תיפול מרגליה מהכרת תודה רק על זה שמישהו כמוהו מסתכל עליה.
אחרי שיחה על עתיד יחסינו שנגמרה בריב, הוא יצא בטריקת דלת ולא חזר. שבועיים אחר
כך הוא נהרג בפיגוע בירושלים".
"אז את חושבת שאת מזל רע
למי שאוהב אותך?"
"רק אם אתה מאמין במזל
רע".
אחזתי בידה. היא לא משכה אותה
בחזרה. הרגשתי שכל דבר מעבר להחזקת ידיים יהווה הפרה של השקט העדין ששרר בינינו.
"אני מאמין במזל טוב, ומעבר
לזה אני לא יודע כלום".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה