רשומות
זכאי לא המתין הרבה אחרי שהלכה.
"אתה בוחר אותן לפי מידת קרבתן לעולם הבא,
איגור".
"אל תחמיא לעצמך, חיים זכאי. נכון שהחיים
של כולנו משיקים כך או אחרת בקצוות. מכיוון שסיום חייהם של אנשים שאנו מכירים
ולפעמים אוהבים הוא אירוע לא תדיר אבל הכרחי, מספר פעמים במהלך הזמן שאנו עדיין
נושמים, אנחנו חווים ולומדים להסתגל לעובדת היותנו לא נצחיים. לך ולי זה קרה הרבה.
לומדים להיפרד, להתמודד לבד. לפעמים להיקרע ולהתגעגע בשארית חיינו למשהו שלעולם
יחסר לנו. לפעמים להשתחרר מעולו של צל שהחשיך על קיומנו".
"איגור, אתה לא מפסיק לברבר. תעביר את
עצמך לרטט".
"אני לא קצת צודק?"
"אם החיים היו גשר, כן. אם היה עולם הבא,
בטוח".
"אז מה יש?"
"כלום". זכאי נאנח בשביעות רצון.
"הקיום שלי, למשל, תלוי רק ברפיפות רצונך לשוחח איתי מפעם לפעם. שלא תבין לא
נכון, אני לא מתלונן. מאידך, אתה נורא צפוי ומעלה אותי מנשייתך כשאתה עייף, מדוכא
או לחוץ".
"אתה נשמע כמו אישה שבעלה חזר
מאוחר".
"לא מתלונן".
"היא מוצאת חן בעיניך?"
"היא לא רעה. יכולת הבחירה שלך מוגבלת
למדי, לטעמי. אבל הפעם אני חושב שבטעות נפלת על מישהי שמתאימה לך. שקטה,
אינטליגנטית ומוכנה לסבול אותך. חוץ מזה אני אוהב את הריח שלה, הוא מזכיר לי
אפרסקים".
"כמה אתה מאוכזב מהבחירה שלי, זכאי?"
הזחיחות והאירוניה המאפיינות אותו נעלמו מפניו
של חיים זכאי. הוא נשען לאחור, שילב את ידיו על חזהו ואמר, "אלף, אני לא בטוח
שאתה שבחרת בה ולא להפך. בית, אכזבה זה רגש שמלמד אותנו הרבה על זניחות ההישגים
והכישלונות שלנו. אתה זוכר שהלכנו פעם לראות את סיפור טוקיו? גררת אותי לראות את מה
שאתה כינית סרט מופת. היינו כמעט לבד בסינמטק נטוש. הסרט היה איטי וכבד. זוג
קשישים ביקר את צאצאיהם בעיר הגדולה. והצאצאים, על מנת להיפטר מהם לזמן מה, שלחו
אותם למעיינות מרפא על שפת הים. הזוג הזקן יושב על הטיילת ומביט בים. שקט מסביב
וגם הם שותקים. אולי הם מהרהרים במעט שנותר להם. פתאום, משום מקום, הזקן אומר, או
אולי זו אשתו שאומרת: "החיים מאכזבים". השקט ממשיך לכרסם. גם אנחנו,
שתקנו והרגשנו איך הלב נקרע מבפנים. בשביל הדקה הזו של הכאב המזוכך הבנתי למה
הלכנו לראות את הסרט".
זכאי נראה מותש. מעולם לא שמעתי אותו מדבר כל
כך הרבה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה