רשומות
ראלה
ישבה מולי. יד אחת שלה מונחת בתנוחה של ידיים משולבות על הבטן, כמו מחיאת כף יד אחת, ואילו השנייה מונחת על תיקיה משטרתית ואצבעותיה קפוצות עד כדי לובן פרקים.
"על מה את מגוננת כל כך?" התרעמתי. "רועי אמר שאנחנו ביחד".
"מה זה ביחד?" היא סוף סוף חייכה. "אם נצליח רועי ייתן לך קרדיט, ואם ניכשל אתה לא תוזכר בכלל כי אין לך שום מעמד רשמי בחקירה. גם ככה רועי יצא מגדרו לאפשר לך דריסת רגל. הבקשה שלו שתהיה יועץ חיצוני, משהו בסגנון 'מומחה מטעם התביעה לעתיד', הצריכה אישור מסגן המפכ"ל".
עכשיו
ראלה גילתה יתר נינוחות. האצבעות כבר לא היו מהודקות, והיד נחה על התיק ברישול מה. זיק משובה שלא ידעתי על קיומה אצלה ניעור בזוויות פיה.
"איגור, אתה תראה לי את שלך ואני אראה לך את שלי".
"אבל תהיי עדינה איתי, זו פעם ראשונה שלי. בסדר, דודה?"
"אם נדמה לך שתקבל אפילו הצצה חפוזה בלי שתשים את הקלפים על השולחן, אתה טועה".
במשא
ומתן תמיד מגיע הרגע בו שני הצדדים מגיעים לרגע האמת. כל הרושם, הדיונים, עורכי הדין ורואי החשבון כבר עשו את שלהם וצריך לקפל ולסגור את העסקה. זכאי היה אומר ששני הצדדים פותחים את הרוכסן, שולפים
את איבריהם, בודקים של מי גדול יותר והוא זה שמחליט על גובה הסכום. החלטתי להיות אצילי. סיפרתי לראלה את רוב מה שידעתי על החקירה מהצד שלי. אם ראלה היתה מאוכזבת או לא, לא הצלחתי לגלות. כשגמרתי לדבר היא דחפה את התיק לכיווני. הוא היה כמעט ריק לגמרי. עדויות של האריות ואביגיל, דוח נתיחה, שדחיתי את קריאתו ליותר מאוחר, כמה פיסות נייר מקושקשות.
"לא הספקנו הרבה".
"בלשון המעטה".
"אולי זה מעט המחזיק את המרובה".
"ואולי זה הקומץ שאינו משביע את האריה".
"לא אומרים
לאריה שהפה שלו מסריח".
"אפשר להביא אריה לבאר אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות"
"אל תזרוק אבנים לבאר שאתה עומד לשתות ממנה", אמרה.
"ומי שגר בבית מזכוכית..." המשכתי במסכת,
"עדיף שיזרוק אבנים במרתף", חתמה ראלה את השרשרת.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה