בשירות הצטרכתי לפעמים לשלם לאנשים תמורת עבודתם.
חברי הקצינים שנאו את הרגע הזה, שבו הם נפרדו מכסף שאף אינו שלהם.
אני תמהתי ביני לבין עצמי למה הם נרתעים כל כך.
נכון שהאקט הזה לווה לפעמים בהתמקחות מצד אנשים שסברו שאינם מתוגמלים בהתאם לתמורתם, אבל
הקולגות שלי נמנעו ונרתעו אפילו מהמגע עם שטרות הכסף.
הם קראו לתשלום "הגועל נפש".
היום, ממרום שנותי, אני מזהה את הפחד, הרתיעה וההמנעות.
אלה סימפטומים של אנשים קטנים שמרגישים בטוב רק עם הממון אותו הם מקבלים כשכר.
הם מתכווצים כשהם מקבלים ירושה או מתנה.
ולכן הם גם ממהרים להפטר מהכסף, כאילו הוא גחלים בידיהם.
"משקיעים" ברכב. קונים דירה "להשקעה" (קל יותר להתמודד עם סכום קטן של שכירות מאשר עם משקולת
של שש או שבע ספרות המעיקה על שנתם).
הם גרועים כמו הסוגדים לכסף.
הסוגדים בטוחים שכסף הוא המודל להגשמה עצמית.
והגשמה עצמית, כידוע, מביאה לאושר.
מי לא רוצה להיות מאושר, שירים יד.
ואז קיים מעגל קסמים אכזרי של רכישה של "דברים" כדי להגשים את עצמי ולהיות מאושר.
אתמול, בדרך מהדואר חזרה למקום העבודה שלי, ראיתי ילד עם BMW 650
שחורה, יפהפיה. דיברתי עימו על ערך ויופי הרכישה שלו.
בקושי נשארה לו יכולת, אחרי הקניה, לשלם את הביטוח.
סטאטוס.
ממאיר.
הממאירות האחרונה היא הקמצנות.
אנאליות לרוב לא מסכנת אותך כלכלית. היא אפילו מקנה תחושת ביטחון (כוזבת).
מאידך, זה הורס חיי משפחה, מטרפד כל אפשרות לחיי חברה ומאמלל.
ואנחנו נמנעים מלדבר על כסף.
מישהו שואל מה גובה השכר החודשי של זולתו?
יש ילד שיודע כמה משתכרים הוריו?
האם החבר הטוב שלי שקוע בחובות עד צוארו או שמצבו שפּיר?
הודאה בסכום אותו אתה משתכר כמוה כהודאה ב"מה אתה שווה".
מזעזע. זה לגמרי לא נכון, ברם, לך תשכנע מישהו.
ומכיוון שלא מדברים על כסף, אף אחד לא מודה בטעויות הפיננסיות שלו.
שנים לקח לעובד שלי להודות שרכישת "יחידת הנופש" הייתה שגיאה יקרה.
אני חוסך כי אני רוצה.
אני משקיע כי אני רוצה.
אני מבזבז כי אני רוצה.
אין לי רגשות אשמה באף אחת משלוש השורות שלמעלה.
רשומות
