רשומות
ביתו של אריה כץ דמה באופן חשוד לבית הסולומונים. ראלה ואני
ישבנו בסלון שהיה מרוהט בהידור צנוע. כורסאות עור שחורות, שולחן מעץ טיק, ספריה לא
עמוסה במיוחד מאחורי דלתות זכוכית מעוטרות וצרובות בדוגמת עלי קיסוס. ספרים שנאספו
במשך שנים ורוכזו לחלל של מדפים לא רבים. הבטתי שוב והבחנתי שחצי מהספרים עסקו
בבישול והשאר נראו כמו מתנות לחגים. כשנכנסנו, חלפנו על פני מטבח שזוהרו ואיבזורו
לא הותירו מקום לתהיות באשר למרכזיותו בחייהם של בעלי הבית.
עוד בטרם נערכה הפגישה הקדמתי ושוחחתי עם כץ. הסברתי לו את
המצב כמיטב יכולתי. אני מתלווה לחקירת המשטרה אך יש לי יד חופשית. בצורה כזו נחסך
זמן.
לא סיפקתי נתונים על קשרי עם רועי או על תקוותי בקשר לראלה.
אמרתי לו שהוא התיק המרכזי שאני מקדיש לו את זמני, אבל אם הציוות שלי עם המשטרה לא
נראה לו, אני מוכן להפסיק לעבוד עבורו. כץ אמר בפשטות שכל דבר העשוי לקדם את תפיסת
רוצח אשתו מקובל עליו. "מצדי תחבור למס ערך מוסף, העיקר שתביא תוצאות".
לפני שהיה סיפק בידי הציגה ראלה את עצמה על דרגתה ועל הקשרה:
מפקדת צוות חקירה מיוחד, תיק נוגה כץ. תהיתי מי נכלל בצוות והאם
אני מהווה את הפקודים הכפופים לה, או שאולי רועי מינה אנשים נוספים.
בעודי מהרהר מי מאיתנו יוביל את השיחה ירתה ראלה את השאלה
הראשונה.
"מר כץ, איך המרגש לנהל מפעל שהולך להיות בקרוב
בבעלותך?"
אם אריה כץ נרתע מבוטותה של השאלה ומהאפשרויות שנפתחו
כתוצאה ממנה, הדבר לא נראה על פניו או על גופו. הוא המשיך לשבת בשלווה מולנו, חייך
אל ראלה ואמר:
"מעולם לא חלמתי שאהיה בעלים של כפירים. גם כשעבדנו
בקיבוץ אף אחד לא חשב על בעלות. זהו מונח זר להתיישבות העובדת. לנהל רציתי. זה
בהחלט כן. חשבתי שאני וסולומון מסוגלים להצליח בגדול גם בקיבוץ. לא איפשרו לנו
מסיבות שונות, שהעיקרית שבהן היתה ששנינו היינו חסרי השכלה אקדמאית בכלל והשכלה ניהולית
בפרט. מבחינתם אולי הם אפילו צדקו, למרות שהיה ברור שאף אחד לא מכיר את העבודה יותר
טוב מאיתנו. כשאבא של נוגה רכש מהם את הציוד הוא התייעץ איתנו. באותה תקופה נוגה
ואני כבר יצאנו. ככה קראו לזה פעם, לצאת. אריה ואני אמרנו לו את האמת. הפוטנציאל
היה שם והשגשוג רק המתין מעבר לפינה. להגיד לך שהופתענו כשאהרון הציע לנו לנהל? הרי
ממילא לא תאמין לי. נכון, ציפיתי לזה וקיוויתי מאוד. אין ספק שזה שנוגה ואני היינו
ביחד תרם תרומה משמעותית לעניין. אחרי החתונה זה גם היה טבעי. ואם זה בסדר מצידך
אז תקראי לי אריה".
"והמניות, אריה?" דחפה ראלה.
"מניות, בעלות, קניין... אנחנו קיבוצניקים, היינו
ונשארנו. מה זה עניין אותנו? העסק היה כדאי ורווחי תוך מספר חודשים אחרי שנכנסנו.
כולם היו מרוצים ובמיוחד אהרון. היה בבעלותו עסק שכתבו עליו בעיתונים. פעם בשנה
הוא חילק לעצמו רווחים, ולנו בונוסים. החלומות שלנו התגשמו. מי שבא לבקר מהמשק
במפעל, וחברים שבאו אלינו לבתים נעשו ירוקים מקנאה עד כדי כך שהחלו לרכל על כך
שכביכול אנחנו היינו אלה שהפילו את המפעל בכוונה. תוך שנתיים איבדנו כמעט את כל
חברי הילדות שלנו. לפחות אלו שגרו במשק. תבין, עין תבואה זה קיבוץ אמיד, ומכירת
המפעל לא רוששה אותו. יש מספיק ענפים רנטביליים אחרים ובסופו של יום כולם נרגעו".
"ואחרי מותו של חותנך, מה השתנה?" שאלתי.
"כלום", ענה כץ לאקונית. הוא הביט בשנינו וחיכה.
משראה שאנו לא ממהרים, קם ממקומו והביא כוסות ומשקאות קלים לשולחן. כל אחד מאיתנו
שירת את עצמו.
"כלום", אמר כץ שוב. "נוגה ירשה את הבעלות,
ומבחינתנו דבר לא השתנה. אהרון מזא"ה מעולם לא השתתף בצורה פעילה בניהול
השוטף. התייעצנו איתו רק לפני רכישת ציוד או כלי רכב בסכומים גדולים, וגם אז הוא
בדרך כלל לא התנגד. לפעמים הוא הציע למשל רכב מחברה אחת במקום מחברה אחרת ואז היינו
פועלים לפי ההצעה שלו. בקיצור, אני מדבר על חוסר מעורבות כמעט מוחלטת".
"נוגה היתה מעורבת יותר מאביה?" שאלה ראלה.
"לא", השיב אריה כץ.
"נחזור לארוחה..." הציעה ראלה.
אריה כץ חייך במרירות. "לרגע חשבתי שזו חקירה כלכלית
ולא של רצח", העיר.
ראלה התעלמה מהציניות. "המנות שאכלתם היו כאלה שהוכנו
לראשונה עבורכם או כאלה שאכלתם בעבר בארוחות משותפות?"
"כל המנות ללא יוצא מהכלל היו כבר בארוחות קודמות, והן
נבחרו כנראה על ידי אביגיל לאור ההצלחה שלהן בפעמים הקודמות. נוגה ואביגיל זוכרות
מצוין כל מתכון שהן מכינות. הן רגישות במיוחד למנות שלא נאכלו עד הפירור האחרון.
מנה כזו תעבור שדרוג או שתעוף מהרזומה שלהן. גם במרכיבים אין אצלן קיצורי דרך. יש
בעל מעדנייה אחד שהן מתקרצצות עליו, מתזזות אותו ועושות לו את המוות, והוא משיג
להן הכול. נוגה פעם הכריחה אותו לחזור מטיול שורשים במרוקו כשבתיק היד שלו ליטר
שמן שעשוי מזרעים של משהו שעזים אכלו וחירבנו. לא זוכר איך קראו לזה אבל היא שילמה
על זה הון."
"הוא נרצח לפני כמה ימים" אמרה ראלה.
"מה?" אריה כץ נראה המום. "יש לכם כבר חשוד?"
פנה לראלה.
"עדיין לא", היא ענתה.
"אביגיל תצטרך לחפש פונדקאי חדש", אמר אריה כץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה