רשומות
בסרט השלישי הטלפון צלצל.
"איך עידו מסתדר?"
"מצוין. אנחנו אוכלים פופקורן ורואים
סרטים. מה שלום אבא שלך?"
" יש לו אבנים. ירסקו אותן והוא ישתחרר בקרוב.
אחרי שישתחרר אני אקפיץ אותו הביתה ואבוא אליך. תסביר לי איך מגיעים." הסברתי.
"ודבר אחרון".
"כן".
"איזה סרטים ראיתם? אני מקַנאה".
"שלושה סרטים מצוירים של מיאזאקי, זה שעשה
את 'המסע המופלא'. הפסדת".
"לא הפסדתי כלום. אתה תראה אותם שוב, איתי".
"בשמחה".
"טוב, תן לי את בבקשה עידו".
עידו, שבינתיים עצר את ההקרנה, עמד לידי והושיט
את ידו לשפופרת. הוא הקשיב לה בארשת רצינות ואמר "כן" כמה פעמים. חלק
מהן נאמר כשעיניו תלויות בי. הייתי כבר שקוע בהכנת כריכי צהריים ואירגנתי קערת
שאריות וצלוחית מים לסוס כשעידו אמר את ה"כן" האחרון וניתק. אכלנו מול
המסך. עצרנו את הסרטים רק כשקמנו לשירותים או לארגן שתייה. הזמן עבר ללא מהמורות.
שוחחנו על מה שראינו. לעידו הוענקה זכות הבחירה ולי זכות וטו. צפינו בשלווה.
מתישהו אחרי ארבע נשמעה דפיקה בדלת. סוס נבח בהתרגשות. ראלה נכנסה. היא היתה עייפה
והתיישבה מיד.
"עידו, אנחנו חייבים לצאת מיד אם אנחנו
רוצים להגיע הביתה לפני כניסת החג".
יום הכיפורים נשמט לחלוטין מזיכרוני. לאן הלך
השכל שלי מאז שהכרתי אותה? איך יכול לקרות לי דבר כזה?
"אבל אנחנו באמצע סולאריס", מחה
עידו.
"אולי תישארו פה בכיפור? אני לבד, ותעשו
לי טובה גדולה", ניסיתי.
ראלה הביטה על עידו. הוא הביט בה בחזרה. לא הרגשתי
אינפורמציה חולפת ביניהם, אבל בכל זאת ידעתי שמשהו עבר ונשקל לפני שראלה אמרה, "או
קיי, אני אחראית על המפסקת".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה