רשומות
קראתי את הדוח. מעבר למה
שרועי אמר +ומעבר לעובדה הידועה שנוגה מתה מרעל, ולא מחנק או מפגיעת כדור, לא
התקדמתי. הרגשתי יבש מרעיונות וחשבתי שנוכחות נשית תייצר לחלוחית פורייה, עליה
ינבטו זרעי השאלות שלי. ראלה לא נשמעה מופתעת. האם חיכתה לצלצול?
"כן. אני אשמח לצאת. יש לי בעיה קטנה של בייביסיטר. אם
יסתדר אני חוזרת אליך".
"את צריכה לעשות למישהו בייביסיטר?"
"לא, אני צריכה מישהו שישמור על עידו. הוא אמנם בן
יותר משלוש עשרה אבל שונא להישאר לבד. בקרוב אני מקווה שהוא יתחיל להסתדר בלי
שמירה".
"עידו?"
"כן, הבן שלי".
"מצטער, לא ידעתי. הייתי אמור לדעת?"
"אם אתה רוצה לבטל, אני אבין".
"אני לא מבטל, רק מופתע. תתקשרי אלי ברגע שמסתדר, אני
מתכונן בינתיים".
שקעתי בכורסה וניסיתי לברר עם עצמי איך בן אדם בוגר שהעובדות מביטות בפניו מסוגל להכחשה בסדר גודל כזה. להצליח להעלים בן אדם שלם ולמחוק אותו מזיכרוני רק בעטיה של העובדה שמציאותו מתנגשת עם
התוכניות שלי?
הלא ידעתי כבר על הבן של ראלה מתיקה האישי, אז איך זה לעזאזל שכאשר שוחחתי איתה כל כך הופתעתי מקיומו? הלא תמיד ידעתי שמי שרוצה את ראלה, מקבל חבילה של משפחה אינסטנט. אני רוצה אותה מאוד, אבל אינני יודע אם הקטע המשפחתי יבוא
לפני הרומנטיקה, כל חיזור, סרט או מסעדה יהיו קשורים בעבותות לעסקי חולין של בית
ספר, מורים וציונים, בייביסיטר, ערבי כיתה ואני כבר לא זוכר מה עוד.
ולמה רועי לא אמר הזכיר לי? הוא בטוח יודע, אבל הוא גם ניחש
שחיטטתי בתיק האישי שלה. לך תסמוך על חברים.
הטלפון של הספה צלצל.
"אם זה עדיין תקף..." פתחה ראלה.
"תקף למשעי", נכנסתי לדבריה. מתי הספקתי להחליט?
"תאסוף אותי עוד חצי שעה. לאן הולכים?"
"הפתעה. אני מקווה לעשות איתך משהו שעוד לא ניסיתי עם
אף אחת אחרת".
"כשרועי אמר שהעבודה איתך יכולה להיות פורייה, חשדתי שהוא
התכוון לזה תרתי משמע", אמרה ראלה.
"הסירי דאגה", אמרתי, "וקחי משהו חם".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה