רשומות
שייקה אופיר כשל בצעד תימני, הסתחרר על גבו בהיפ-הופ חינני ולבסוף החזרנו לו מקצת הדרת כבוד, כשהשוטר שלו רקד סירטאקי
בפנים חמורות סבר. אחר כך נקרא רפאל להתייצב בבית רעייתו. שאלתי את עצמי אם קפה שלישי ישרת כראוי
את סדר היום העתידי שלי, כשנשמעה דפיקה בדלת.
רועי נכנס והתיישב.
"ניידת שעברה באזור אמרה לי שהרכב שלך
חונה ליד הבית אז באתי".
"לא ידעתי שאתה עוקב אחרי", רטנתי.
"לא עוקב, רק מוודא שאתה לבד ופנוי",
השמיע רועי את הדבר האפשרי הקרוב ביותר להתנצלות.
"אז כמה זמן אתה בחוץ?" הקשיתי.
אחרי פאוזה קצרה רועי אמר, "עשרים וחמש
דקות בערך. לא סבלתי. אתם מנגנים לא רע".
"אבל אתה מכיר את רפאל, למה לא
נכנסת?"
"רציתי שלא תפסיקו. חוץ מזה אמרתי לו שלום
בחוץ כשהוא ירד".
הכנתי לעצמי בכל זאת את הקפה השלישי ולרועי את
הראשון, מועשר בממתיק מלאכותי ושמנת לקפה.
"דבר" אמרתי.
"באתי לספר לך על ששת ברדוגו", אמר
רועי, "בעל המעדנייה. לאבא שלו היתה חנות מכולת, ולדעתו של ששת, השתלטות
המרכולים איימה לחנוק לאבא את הביזנס. באותו זמן הוא למד הנדסת תעשייה וניהול
בטכניון ולקח חופשה מהלימודים כדי לנסות להציל את המולדת. הוא למד את המכולת בצורה
מדעית וזיהה נישה של מוצרי איכות לחובבי מזון. ואז הוא הפך את המכולת השכונתית המשגשגת
למדי למעדנייה שהתמחתה באספקה של גחמות. תמורת מחיר מתאים היית יכול להשיג כל טעם
או כל פרודוקט מכל מקום בעולם. רשת של דיילות מגויסות ומתוגמלות למשעי הביא עבורו לארץ
הכול ובזריזות. מצאנו חשבוניות של פוּשוֹן והֶדִיאַרְד בפריז, של הַארוֹדְס
בלונדון ושל דִין ודֶהלוּקָה בארצות הברית. כל המעדניות הנפלאות האלה, שלצערי לא
הכרתי עד לפני שבוע, היו בטווח הושטת יד חמדנית של סימה מקריית חיים. תתפלא כמה
ממון אנשים מוכנים לשפוך עבור שני תריסרים אויסטרים "בֶּלון" מספר
שניים. ולי אפילו אין מושג מה הטעם של הדבר הזה".
"למה אתה מספר לי את זה? יצא
לי להיות כמה פעמים בחנות שלו", אמרתי.
"וראית איזה מלאי מדהים יש לו?"
"כן", אמרתי. "אין ספק שהוא היה
מקדש לגסטרונומים".
"טוב. אביגיל סולומון ונוגה
כץ היו לקוחות שלו, את זה אנחנו כבר יודעים. מכיוון שמדובר במצרכים אקזוטיים חשדנו
שמלאי החנות ייתן איזשהו רמז. כאן התנפצו תקוותינו על צוקי המציאות. שוכבות שם
מאות מגרות וצנצנות, ולרובן יש מספור מקודד בלי שום מפתח שיעזור להבין מה כל
מוצר".
"אז איך ששת השתלט על הברדק?"
"כנראה היה לו פנקס רשומות או כרטיסיות.
לא מצאנו פנקס כזה. ביצענו ראיונות עם הרבה לקוחות, והמסקנה העגומה היא שהרוצח היה
מעוניין לא רק במותו של ששת ברדוגו אלא גם בתיעוד המלאי". "מה בנוגע
להזמנות הלקוחות?" שאלתי.
"בכיס החולצה של הנרצח מצאנו פנקס שהכיל
הזמנות פתוחות שעדיין לא סופקו במלואן". רועי גהר לכיווני ומסר לי פנקס כתום
קטן פתוח. מראש הדף הפתוח הציץ אלי שמם של אביגיל ואריה סולומון, ולמטה היו כתובות
המילים: "דיו, דיו, צמה ואמנית להופעת אורח אחרונה".
"ממש משורר, למה הכוונה?" שאלתי.
"שאלנו את אביגיל. היא אומרת שששת היה אדם
מסובך ושאף פעם היא אפילו לא ניסתה להבין אותו. אין לה מושג מי זאת האמנית. לטענתה
ששת היה טיפוס מוזר שתמיד השתעשע במשחקי מילים, ולכן היא תמיד הצטמצמה בשיחות איתו
למינימום ההכרחי. עכשיו אני מגיע אליך, איגור. אתה זה שפותר חידות ובעיות. לְמָה,
קוס אמו, התכוון ששת לפני שהגיע למנוחה הנכונה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה