רשומות
"כולך מזיע", אמר זכאי.
"זה תמיד קורה לי כשאני נרדם על בטן מלאה.
אז גם מזדחלים אלי תמיד מחדש איימי כל המערכות וההתכתשויות שבהן השתתפתי. שוב
נפרדים ממני כל המתים. אני יכול להבין אפוא שאתה הסיוט שלי הלילה?"
זכאי הסתובב טרוד בחדר ולא ממש הקשיב. שריטה
חדשה עיטרה את מצחו. הדם זירזף לאיטו וניגר על לחיו, ומשם נספג בצווארון החולצה
המלוכלכת שלבש. כשפנה ממני ראיתי אקדח תחוב בחגורתו.
"למה אתה צריך אקדח איפה שאתה נמצא?"
שאלתי.
"חשבת שאם מתים אז הכול נגמר ואני אבוא
אליך עם יונה צחורה וזר גלדיולות?"
"אתה מנסה להתרברב בפעילות אלימה שנה לאחר
מותך?"
זכאי היה רציני. ידעתי שכשהוא במצב כזה, למישהו
יכאב בקרוב.
הוא הביט בי ללא חמלה. "טמבל, אתה שקוע
בחרא. קיוויתי לעורר בך איזו תחושת סכנה, שתניא אותך מהמנהג התבוסתני שלך לא לשאת
נשק".
"שכח מזה", אמרתי לו, "צריך
יותר מניסיון לערער את הדבקות שלי על מנת לגרום לי להתחמש, ואני אפילו לא בטוח שזה
היה מיועד אלי".
"אז למי יועדה העופרת, הא? תכף תגיד לי שלראלה?"
"לא יודע".
"ואם אנחנו מדברים עליה, אז איך זה שאתה
ישן לא באותה מיטה אִתה אלא על ספה. היית אמור להגן עליה בארטילריה ולנחור לצידה
בשלווה אחרי שלהוב וסיפוק הדדי. ואני לא מדבר על הסטייקים שטחנתם אם אתה חייב
שינקדו לך כל מלה".
"אתה חושב שהגיע הזמן לקדם את המחויבות
ההדדית מבחינה גופנית?"
"לדעתי, אם לא תפעל בנחרצות היא תחליט
לחפש גבר אמיתי".
"אולי אתה צודק, אבל בטן מלאה וראש מלא
אלכוהול..."
"להפך, בשבילי בקבוק יין דווקא מהווה
תמריץ למימוש. אם משהו נדפק, תמיד אפשר להגיד, אוף כמה שיכורים היינו אתמול. את
זוכרת מה עשינו?"
"אזכור את זה בעתיד".
"חסר לך שלא. משעמם לי בלעדיך".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה