רשומות
"רועי, אתה מוכן לעזור לי?"
"מה יצא לי מזה?"
"אין משהו שאתה צריך ממני?"
"שהחקירה שלך תהיה שקופה ושתשתף אותי בכל מה שחשוב".
"ממילא הייתי משתף אותך. אז תשמע מה אני צריך ממך. כל תיק פלילי, כלכלי, תעבורה, חנייה, לא משנה מה, של הנוכחים בארוחה, כולל הנרצחת. ותמצא מישהו שחייב לך ושיספק גם תיק כלכלי וחקירת יכולת של המפעל, כולל רקע ותוכניות לעתיד. ועכשיו לחלק המסובך יותר, אני צריך את דוח הנתיחה שלאחר המוות ואת התיקים הרפואיים של כל הארבעה".
"ואתה חושב שאיזשהו רופא יפר סודיות רפואית?"
"אולי יש מישהו בקופת חולים שחייב לך, אחות שחילצת ממטריד אלמוני או בעל מכה, רופא שקברת תיק מסריח עליו מחוסר עניין לציבור".
"לא מודה בעובדות", אמר רועי.
"אתה תגיד לי את האמת גם אם תיאלץ לשקר!" חזרתי אליו במשפט שלו.
"אולי", השיב. המשפט האחרון שלי החזיר את שנינו לצבא. כעת שתקנו ביחד, כשכל אחד ממולל בזיכרונותיו סצנות, אלימות כמובן.
"איך הולך לך עם ראלה?" רועי החליף נושא ושנינו נשמנו בחשאי לרווחה. במיוחד הוא.
"כבר חשבתי שהגעתי לאנשהו ואז ראיתי שהאנשהו לא מוביל להיכנשהו".
"היא לא מדברת כמעט על כלום", אמר רועי, "בטח חטפה איזו אכזבה שמוטטה אותה רגשית. בתחנה מהמרים על מישהו שהשאיר אותה לבדה מתחת לחופה, ארוס שברח לוולטה עילית או אבא דומיננטי שאחריו כל גבר לא מתיישר על פי קריטריונים שהרף שלהם פחות מאולימפי".
רועי
הביט בי וראה משהו שבגינו נשפכה על פניו, למבוכתי, הבעה של השתתפות בצער.
"קריאה אחרונה לנוסעים שטרם רכסו את מצנחיהם", אמר בקול מעושה ורגוע, "ארוחת הערב לא תוגש היום כי איננו יכולים להשתלט על הבערה בחלקו הקדמי של הטייס".
"אני נשרף?" שאלתי.
"חתול עושה מיאו?" שאל בתשובה.
"אולי
פשוט אין לה מה לומר?" ניסיתי.
"לא לפי המבדקים שלה", אמר רועי." כבר עכשיו היא מסומנת לקידום בכל תפקיד פיקודי שניתן להעלות על הדעת, והיא הולכת לעקוף שוטרים עם הרבה יותר ותק. חלק מהם מתמרמרים ומחכים בפגיונות שלופים שהיא תעשה טעות, אבל הרקורד שלה מרשים ונקי והיא גם אישה".
הרמתי
גבות.
"היום זה עוזר בקידום", ענה לי רועי בישירות.
"ואתה?" שאלתי.
"אני מחוץ למרוץ", הוא אמר והצטחק לעצמו בשקט. "אני עובד כרגע על ששת ברדוגו, הבעלים של חנות טבעונית לתבלינים ומוצרי מזון אקזוטיים בהדר, אולי אתה מכיר אותה, שנמצא אתמול בחצר מאחורי החנות שלו עם כדור בעורף, סטייל המאפיה. ואת ראלה מיניתי לראש צוות החקירה בתיק של נוגה".
ערמומי,
חשבתי.
"אולי במשולב תצליחו. אתה הרי רוצה להשתלב איתה, אז הנה פתאום נקרתה בדרכך הזדמנות בלתי חוזרת".
"אני לא יודע אם להודות לך או לזמבר לך את הצורה", אמרתי.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה