רשומות
התיישבתי לידה ברכב המשטרתי, ונסענו לכיוון מגרש החנייה
שליד המשטרה, שם השארתי את הרכב. בדרך חשבתי על שבריריותו של מה שכיניתי ביני לבין
עצמי 'הקשר בינינו'. פעמיים היינו באיזשהו אירוע אינטימי, פעם במסעדה ופעם ליד
מדורה קטנה. את הביקור החפוז בביתה בו איבדתי את הלשון סירבתי להכניס למניין. המגע
הגופני המרבי לו זכיתי היה נשיקה דודית באזור הלחי, ובעצם אין לי מה להתלונן כי
בקומזיץ החזקנו ידיים אולי עשר דקות. האחיזה היתה יבשה ומעט נוקשה. היא לא כללה
ליטוף ואצבעות שנינו לא נעו. לא מין אחיזה רכה וספוגית ומאידך לא מאומצת עד הזעה. אחרי
כמה דקות חשנו מבוכה, וכשראלה חילצה את ידה כדי להוביל פיסת גבינה לפיה, לא שבנו
לשום סוג של קרבה. עד כמה היא בכלל מעוניינת בי? ומה יהיה הצעד הבא?
"ראלה".
"כן".
"יש לי וידוי שעלול להרוס הכול".
"את החקירה או את הרומן שלא התחיל?"
"את הסיפור בינינו".
"עוד לא סיכנתי הרבה אז זה זמן טוב. אתה נשוי, משלם
מזונות לשש גרושות, חולה באיידס ובשחפת בו זמנית והומוסקסואל. הכל ביחד או רק חלק?"
"אני בהריון מהחברה הכי טובה שלך מהזמן שהיית
במילואים", אמרתי.
"עורכי הדין שלי ידברו עם עורכי הדין שלך", ציחקקה
ראלה. "תמיד רציתי הזדמנות להגיד את זה".
"לא, תני לנו אפשרות להתחיל הכול מחדש. אני מוכן לעשות
הפלה".
צחקנו.
"ההוא מהמעדנייה קופץ כל הזמן. צריך לברר אם מקרי הרצח
קשורים אחד לשני", אמרתי.
"אין בעיה. אני אקרא מה שיש בתיק. גם רועי הציע לבצע
עדכון בנוכחותו".
"חשוב לחפש גם שם מניע, לבדוק אם חסר משהו בחנות,
חפצים אישיים, רשימות, אפילו הזמנות לקוחות. הייתי רוצה תדפיס של כל מה שיש לו איזשהו
קשר לנוגה ואביגיל: מה הזמינו, מה קיבלו, כמה חויבו, איך שילמו, מתי שילמו. וגם אם
יש חפיפות בין מצרכי המזון של שתיהן".
ראלה הביטה בי בעניין.
"בסדר. אם כך גם אבדוק גם רישיונות לנשיאת נשק של
הארבעה ושל בעל המעדנייה. צריך גם לראות אם יש רקע משותף מעבר למצרכים, וזה יותר
מסובך כי מצרכים כאלה אולי אפשר למצוא על מדפי המעדניות".
עכשיו הסתכלתי אני לעברה בעניין.
"נתחיל מחר?" שאלתי. ראלה החנתה את הרכב המשטרתי
ליד הרכב שלי.
"כן, אתה נראה לי עייף. אתה בטוח שאתה יכול לנהוג? אני
יכולה להביא אותך למנוחות".
"בחירת המילים שלך לקוחה מאוצר הסיוטים
שלי".
"להתראות", היא אמרה והלכה לכיוון
התחנה המוארת תמיד.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה