רשומות
סוכות התקרב. ילדים יצאו לחופשות שאחריהן יאלצו
להקדיש חודשיים תמימים ללימודים משמימים ונטולי חגים. רועי צילצל. ברקע שמעתי
צפירת מכונית ורעשי תנועה. קבענו פגישה. חשבתי שמשנה לשנה החגים הופכים למעמסה על
שפיותי. חיי משפחה נראו כעת פחות מאיימים בגלל נוכחותה של ראלה במחשבותי. כל מחשבה
רומנטית עליה הפכה ארוחת חג קרה, הנאכלת בעמידה מעל הכיור, לסעודה לאור נרות וכלי
חרסינה לבנים, ערוכים על מפה צבעונית. האם הבדידות שלי היא זו המשוועת או שאני זה
הכמה לראלה? האם זה בכלל משנה? כמענה חלקי לתהייתי רטט הנייד בכיסי.
"אפשר להזמין אותך לתה?"
אפשר שהחגים משפיעים גם עליה?
"אני בדרך לרועי, אבל אודיע לו שאאחר.
נשאר לך עוד מההיביסקוס?"
"כן, ויש שאריות של במיה אם אתה
רעב".
"ידעת שבמיה והיביסקוס הם מאותה
משפחה?"
"אהה. כשהייתי ילדה כנראה ששנאתי את שניהם
מאותה סיבה".
"איזו סיבה?"
"שניהם מגירים ריר דוחה ודביק".
"אני בא".
במכונית חשבתי על ראלה. גם היא כנראה לא יודעת
לאן לקחת את הרומן המגומגם והמהסס הזה.
היא מתלבטת לפחות כמוני אם שווה להפר שגרת חיים
והרגלים עבור הנחמה בידיעה שמישהו קבוע מחכה לה וחושק בה. ניסיתי לנחש עד כמה גם
היא רואה בי שותף אפשרי לחלוק עמה את יצועה. ואולי אני כלל לא מצודד בעיניה? אולי
היא מנסה ליצור קשר אפלטוני, ואני הופך להיות חבר טוב, מאלה המלווים גיבורי סדרות
טלוויזיוניות, כמו ההומו של ההיא מסקס והעיר הגדולה? בינתיים התקשרתי לרועי ודחיתי
את הפגישה.
הרעיון להיות החבר סריס של שוטרת מעך את ההערכה
העצמית שלי. מה לעזאזל היא חושבת לעצמה כשהיא משחקת ברגשותי ואינה מוכנה להתחייב?
רגע, רגע, אני עושה אותו דבר בעצם. מתלוצץ איתה, מפלרטט, עובד ולא מגיש נייר עבודה
מסודר שכולל עתיד משותף ומפת דרכים ממוצפנת. למה שהיא תרגיש שונה ממני. גם היא מן
הסתם מגששת בערפל ומנסה להבין מה היא מרגישה. אני מקווה שכך הוא המצב ולא שתסתיים
החקירה ואני אנופנף ב'תודה, זה מאוד מחניף לי אבל זה לא בא בחשבון. זה לא אתה זה
אני'. אולי זה מגיע לי על כך שלא יזמתי משהו מחייב. דפקתי בדלת שהשלט עליה אמר: ראלה ועידו אלון. בעיפרון מישהו הוסיף בכתב
ילדותי "וסוס". עידו פתח וחייך לקראתי. סוס רץ אלי וריחרח בהתרגשות.
"שב, אני כבר באה", קראה ראלה
מהמטבח.
והיא באה. בידה האחת כוס זכוכית גדולה וחמה ובה
תה אדום, בידה האחרת צלחת ועליה תלולית של ירקות ברוטב אדום.
"זה גמבו", אמרה.
"אני מקווה שהחריפות תערב לך".
ישבתי על הכיסא שבו הוכיתי באלם בביקורי האחרון
ונעצתי מזלג סקרני בצלחת המהבילה.
"איך?" שאלה ראלה.
מבעד לעיניים דומעות הנהנתי לחיוב. החריפות
לפתה את לשוני וחום הציף את פני. ראלה הושיטה לעברי מגבון, ואז גם הבנתי שאפי
זולג.
"אחרי שמתרגלים לחריפות שמים לב גם
לטעם", ציינה ראלה וצדקה.
המשכתי לאכול. עכשיו זה כבר היה יותר פשוט
והטעם נרכש וממכר. ילד טוב משאיר צלחת ריקה, חשבתי פתאום על אחד מפתגמי אושוויץ של
אמי. אחרי המזון התרווחנו מול הטלוויזיה וצפינו כולנו בסיטקום מצחיק מטופש. משפחה
אמריקאית שבה כולם מפסידנים נשארת מלוכדת ומתגברת על אי הבנות שמייצרות מצבים
מגוחכים ומשונים. נהניתי והתרעמתי. אפילו כשצוחקים חייב ערך מוסף חינוכי להידחף
ולהתרות באצבע מאשימה כלפי יוצאי הדופן הבלתי ממושפחים. כשעידו הלך לרחצה ושינה
הצצתי בשעון ונזכרתי ברועי. ראלה ליכסנה אלי מבט ואמרה שתלווה אותי למטה. ביציאה
מחדר המדרגות החלטתי שזהו, אני לא רוצה להתאפק עוד. חיבקתי אותה. ראלה חיבקה
בחזרה. ללא ספק הרגשתי את ידיה לוחצות אותי מאחור. תחושה של רווחה וביטחון ירדה
עלי. הבטתי בעיניה. היא מדדה אותי בריסים בגובה חצי התורן ונשקה לי ברכות על שפתי.
האור בחדר המדרגות כבה. שמעתי צליל מתכתי מוכר. לא קיימת יותר מאפשרות אחת לתגובה
לצליל כזה. הטחתי את ראלה בגסות אל הרצפה ונשכבתי עליה בערך באותו הזמן שבו נשמעה
הירייה. לא ראיתי רשף, וצליל הדריכה היה רחוק למדי. אולי מהסמטה המחברת את מרכז
הכרמל לרחוב מוריה. כל דבר חד בגופי היה מונח כעת על ראלה ודוחק אותה למרצפות
הסתמיות שריח של דטרגנט נדף מהן. חיכיתי לירייה שנייה שלא נשמעה. שתקנו, ואני
הרגשתי את פני מתחפרים קלות בצווארה. שמחתי שאני מגולח. דלת נפתחה באחת הקומות.
ראלה הדפה אותי בעדינות, קמה והדליקה את האור. גם אם היינו נשארים במקומנו לא
היינו נפגעים. קליע היה נעוץ בקיר כחמישה מטרים ממקומנו.
"מישהו רוצה להזהיר או להפחיד את אחד
משנינו", אמרתי.
"אני חייבת לראות שעידו בסדר. אבל אם זה
לא שייך לחקירה אז קשר גופני בינינו ממש מעצבן מישהו", אמרה ראלה.
"את רוצה לבוא עם עידו אלי לזמן מה?"
"אני אשלוף את הקליע מהקיר ונדבר על זה
מחר", היא אמרה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה