רשומות
אל תתיאשו.
כשאני רואה מישהו נופל על חרבו, כאשר אחת הבנות שלי מחליטה שהיא לא תצליח במבחן הקרוב ולא מתייעצת עמי קודם, כשהצפרדע מסרבת להפוך בבוקר לנסיכה והכרכרה מייצרת גרעינים לבנים במקום לדהור לנשף אני מנסה שוב ושוב ושוב ושוב.
לפני ארבע שנים זרעתי מסטוקלמות וקוניקוסיות. שום דבר לא יצא.
הנחתי את האדנית בצד ושכחתי ממנה. במרץ האחרון העליתי את האדנית מתהום הנשייה, משיתי אותה מהטמיון והשתמשתי באותה אדמה עתיקה לשם הנבטת באובבים.
מה רבה הייתה הפתעתי כאשר חוץ מעשרה באובבים נבטה גם קוניקוסיה אחת וכעשרים מסטוקלמות.
"נואש" הצטחקתי לעצמי, "לעולם אל תאמר זאת".
"תגר" חשבתי, "תמיד תקרא".
"חמס" הרהרתי כשאחת מתה מות עריסה "צריך לצעוק".
השאר שרדו. העליתי על נס את תקומתן ואת חוסר הנטיות שלהן לאובדניוּת והן גמלו לי בפריחה.
רצ"ב צילומה של הקוניקוסיה. השם הרשום בתעודות הלידה שלה מופיע בכותרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה