עמדתי על שפת הצוק והבטתי מטה.
חלל עצום וריק התפשט בתוך בטני וציפורניו נאחזו בין רגליי
בקרבה מוחשית למרגליות המשפחה.
עיניי עלו במהירות אל השפה השנייה, רק כמה מטרים ממני.
שאלתי את עצמי אם צריך צעד אחד גדול או שניים קטנים.
רציתי לצחוק אבל רק חייכתי.
הואקום שאב אליו כעת גם את נשימתי שנעשתה רדודה ומהירה.
גם כח הרצון שלי התמעט.
ישבתי.
סיפרתי לעצמי שהנוף עוצר נשימה, שהחיים יפים, שהדרלינגטוניות פורחות.
אחר כך הוצאתי סנדביץ' עגבניה וזיתים שחורים.
היה טעים.

הצילום של Makoto Honda