לוכטנברגיה נסיכית בבוהמיה

הידע הנצבר בחיינו מתפתל לפעמים ונכרך בעקבי עצמו.
נסעתי פעם לפני שנים רבות בגבול בין שתי הגרמניות. שחזרתי בדמיוני את המראות והתחושות
מסרטו הנפלא של וים ונדרס Im Lauf der Zeit מ - 1976. הייתי לבד לגמרי אך נסיתי לחוש את הידידות שנרקמה בסרט בין שני הגברים הנודדים יחד, משתמטים מלחיות ממש אבל חווים בעיניים
טהורות את המציאות בצורה חדשה ואחרת. סרט מספק מאוד בעל קצב איטי, כמו ארוחה בת מספר מנות שמסתיימת ללא קנוח מיותר.
כשהגעתי בשיטוטַי האקראיים לגמרי עד גבול בוהמיה מצאתי לפני פתאום שלט למבצר לוכטנברג.
נזכרתי באחד הקקטוסים החביבים עלי ביותר ונזרקתי אחורה לסן לואיס פוֹטוֹסִי - עיירה מדברית בצ'יוואווה, שם ראיתי את הקקטוס הזה leuchtenbergia principis "לוכטנברגיה נסיכית" גדל בטבע בגובה של כשבעים סנטימטרים.
המבצר היה פתוח לגמרי ולא הייתה בו נפש חיה. שרידי מדורות וסימני שהִייה של תנועת נוער עשו מבשרי חידודים חידודים כשחשבתי בעל כורחי על היוגנד שרים שירי מולדת לילה קודם במבצר הנטוש.
בכל מקרה, הקקטוס (וזה קקטוס למרות הצורה המזכירה Aloe ) לא אמור לסבול מכך ששמו נגזר ממקום וזמן אחרים. אין טעם לקשור לקוציו הרכים, דמויי הנייר, כתרים נסיכיים או צלבי קרס
נאציים.
מי שרוצה לראות כיצד נראה הפרח הצהוב, הגדול, שיעתיק את השם בגוגל - תמונות ויהנה פעם נוספת. הספסימן המצולם הוא מהחממה שלי, גובהו 30 ס"מ וגילו בדיוק 30 שנים (ביוני אחגוג לו יומולדת עם שני אחיו שנבטו אצלי אז). כמו השנה בה יצא הסרט של ונדרס למסכים.