עצבים

יש משפטים המחרידים אותי, מלים המקוממות את חוש המידה, תנועות המכאיבות לעיניי.
- אני עולה למעלה. וכי לאן תעלי ?
- אני ראיתי את זה בעיניים - למה לא ניצלת את אוזניך למטרה נעלה זו ?
- תנועת ההברגה של הנורה ביד המוצאת מהחלון - (למה מה!?) יש לחתום על עצומה המאפשרת ירי אוטומאטי
לעבר המבצע או לפחות עקירת אברי הרבייה שלו באמצעות פּלַייר חלוד.
- הבנתי - (כתשובה לגיטימית בטלפון) מה יקרה אם נגיד פשוט "כן". ה"הבנתי" הזה יוצר לאומר הילה של
איטליגנט שקלט סוף סוף את סודות בקוע האטום.
- סיימתי - זה צורם לי נורא. אנשים, בגלל שהם מצליחים לבצע קונוטציה בלי להתבלבל ומקשרים את הגמירה
למין לקחו מלה מקסימה ונידו אותה. ומה עכשיו? נאמר: סיום חתימה טוב. נשיר בחנוכה : אז אסיים בשיר מזמור. במקום "וגומר" נצטרך לומר רחמא ליצלן "ומסיים".
- התכנסות - אחת מהמלים הפוליטיות האלה שמחביאות תמיד משהו אחר לגמרי: פעימה, חישוף, סיכול ממוקד
מאחורי כל מלה מתחבא מישהו שיש לו מה להסתיר. לא להאמין להם.
להגיע - כולם מגיעים היום ואף אחד לא בא. ההגעה היא האקט הסופי שבקצה הַבִּיאָה. נוצרים משפטים אבסורדיים
כמו: "באיזה יום תגיעו אלינו?" (המשפט הזה נכון רק אם כבר יצאתם לדרך).
לבצע - יש כאלה שהפסיקו לגמרי לעשות. הם רק מבצעים. ראה "לבוא ולהגיע".
לעשות אהבה - נו באמת! זה צורם רק לי?