ארוחה בְּטֹוטוֹ

הדם התקשה על הגב החשוף
כמו מנה אחרונה עתירת שוקולד נוזלי
שהוזתה ביד רחבה
בידי שף מתלמד תזזיתי
בְּיַרכְּתֵי מוזיאון מעונב וחנוט.





בצילום - אבן חול מואבית.
 

רעב כמו

כָּתוֹב כתבתי ספור.
ובספור היה איש רעב.
רציתי למצוא דימוי לרעב. רעב כמו...
בהתחלה צץ המתבקש מאליו: כלב או זאב.
זאב רעב - גם חרוזים.
אחר כך התחכמתי,  חיה וגם שייכוּת למישהו שלא ממש מאכיל
אז כתבתי: רעב כמו חתול של אלמנה.
מה שהיה ברור לגמרי עבורי, לא היה נהיר לאחד מלבדי.
הכל אמרו לי שהדימוי שלי לא טוב
ולא משקף כלום, אלא אם אני חי על אי מלא אלמנות וחתולים
וגם כמובן שהאלמנות רעבות גם הן.
ניסיתי את הפן האישי.
חזרתי ללבנון. שם פעם ביליתי ארבע יממות ללא מזון.
ריקנות הציפה אותי ונתקפתי בחשק עז לאכול לחם שחור בחמאה וחביתה מחמש ביצים.
דימוי מוצלח לא עלה בידי לדוג מהחוויה.
נזכרתי באמי ובאושוויץ
חשבתי על קליפות של סלק ומסעות מוות בשלג.
בצר לי הלכתי ליחיד שיודע לתת פתרונים לבעיות
כבדות משקל כמו רעב - שייקספיר.
הוא ענה לי מייד -
רעב כמו הים.


 

מלים מעצבנות

רשימה חלקית מאוד של מלים מעצבנות   (ותרגומן):

באיזה יום אתם מגיעים?  (צ"ל באים)

יש לי הערה והארה  (והאומר מצפה למחיאות כפיים מיידיות, גמול על ההברקה העבשה עוד הרבה לפני שהוא משתף בתפלות שלו את שאר הנוכחים)

אי שימוש במלה "כביכול" (ובמקומו שימוש מרובה ומתועב בציון ידני של מרכאות כפולות בשתי הידיים)

ושיהיה לך יום טוב/קסום (עבדת פעם בדיינר אמריקאי?)

אי שימוש בשורש ג.מ.ר בגלל שהוא גס.  (שטויות מתחסדות)

מה זה שייך?     (בכל פעם שרוצים לא לענות על שאלה לא נוחה)

לא ירד לי האסימון  (לאמור: הפסקתי לחשוב, זו פעולה קשה ומסובכת. אני חוטא לעיתים ב: המעלית שלי לא הגיעה לקומה העליונה)

אני אהיה חכם יותר מחר  (ממש לא, יש סיכוי שתדע מעט יותר)

ידעתי!!!  (אם הזכרון שלך כזה גרוע, עדיף שתשתוק)

אם ירצה השם     (אין לי כוונה לעשות כלום בנדון, נא פנה לאלוהים שלך, התשובה אולי שם)

אני אעשה X במידה ש Y  (אין כאן שום מידה, לרוב. הדובר מנסה להמנע משימוש במלה אם, שנראית לו כמלה מאיימת ופרובוקטיבית, העלולה לייצר התנגדויות אצל בני שיחו)

אני מדבר אליך ממקום של  (מתנשא גם אם אומר "מקום של חמלה")

העצמה  (מלה מיותרת שנשים גנבו וניכסו לגמרי)

מתכתב  (נו, באמת, אין פה כל קורספונדנציה)

צהריים טובים    (אין ברכה כזו שמתיחסת לשעה 12:00 בלבד בשום שפה)

יום טוב  (יום טוב זה סוג של חג, יש שישה כאלה בשנה. לא צריך לעשות זילות שלהם לימי חול רגילים)



ועל מלים מערפלות בפעם אחרת.






 

בלוג

באישהו שלב התפכחתי.
ההכרה לה אזכה, תהיה אולי בחוג מצומצם ביותר של אנשים.
חלקם אפילו קורא אותי מהסיבות הלא נכונות.
אני יכול למחוא כפיים בלב היער עד שהפרות יחזרו מהמרעה,
אף אחד כמעט לא שומע, מקשיב.
אני לא בן של זמר, לא בקרבת דם עם פוליטיקאי, ולא עשיתי קורס של כתיבה יוצרת וזכיתי בחסות של סופר מנחה דוחף.
כן, לצערי ספרים התפרסמו מהסיבות שמניתי וגם בשל פחות מזה.
הספירלה מתלהטת ואני חוכך בדעתי.
אחר כך מגהר על כפות ידי ונושף הבל חם עליהן.
גם לצמחים שאני מגדל אין שוק.
אולי זה אני.
בחרתי מבלי משים באלמוניות.
משהו בתוכי, לא מודע, חפץ באנונימיות.
צריך לנדוד לשלב הסופי - השלמה.

קניון ורדית

מתחת לענן המלחמה המתלקחת

משתלשל כסהרון

 בקצה חוט דק

הקשור למגן-דוִד

מפח חלוד
 

דמעות

לב כבד

כמו עננים מחושרים

רק מים ניגרים

יביאו הקלה

איך לחשב את הטל בתוך כמות המשקעים בהרצליה?

אש לבנה
פרצה ממצולות

מלועות הברבורים
ניגרו
קרחונים מנוצים

ונדלקתי

ברבור

ברבור מתנפח
חוצה גב
נדחף על ריח מים באושים
בין כנפיו צָנוּף תַּרמִילִי
משעול אדוות מים עד סולם
המעלני שוב לישימון

עגורים

עגורים במבנה ראש חיצי
מחליפים מקומות
מתקוטטים ומפטפטים
עפים רכיל
עת נדוד.
 

רעש, ריח רכבת ואגרסיה (כדי שתהיה ריש בכל המלים)

במושב שלפני הדיון בנושא "חצילים בעונתם" התלהט.
האדם מולי הצמיד את הסלולאר לאוזנו.
פרקי ידיו הלבינו בשעה שהתווכח עם ישות עלומה בצד האחר של השיחה:
הראוי או לא להביא הביתה ארבעה חצילים.
כל יושבי הקרון השתתפו בעל כורחם בשמיעה פסיבית.
לימיני ישבה צעירה, מצובעת לקרב ולציד בו זמנית, ריסים ההופכים עפעוף לפעולה שיש לתכננה זמן מראש,
כתמי סומק מגושמים על טיח בסיסי שלא כיסה את החטטים והמכתשים, ליפסטיק ארגמני תחום בשחור (!),
וגרוע מכל: בושם לא זול בכלל שהוזה ביד רחבה והשתלט על כל הקרון.
אילולא היה זה יום א' הייתי מנסה למצוא מושב בקרון אחר.

בחדרה הפסקתי לקרוא.
עומס יתר.
חשבתי שאני כבר לא צעיר, אם מתקפה כזו כל כך יעילה בשיתוק המערכות שלי.
התחלתי לפהק בעל כורחי.
גם לו הייתי תוחב אטמי אוזניים ומקטין את הסבל, היה עדיין די רעש לבן.
שלא להזכיר את הריח, נעים ככל שיהיה, מדכא ומוחק כל אופציה אחרת, נדחק
ומצטופף באזור הסינוסים, משדר תזכורות לקיומו בפעימות קרדומיות במרכז הפנים שלי.
במקום החצילים  הוא עכשיו במשהו צעקני ודחוף באותה מידה.


אלימות סביבתית.
עומס יתר.
אני מכבה את עצמי ועוצם עיניים.

נתניה.
עוד עשרים דקות.

hai

האי

רציתי הפעם לכתוב על "האי"
זו המילה היפנית ל"כן"
מכיוון שביפן עושים כל מאמץ אפשרי שלא להשיב בשלילה על שאלות, המלה הזו מופיעה הרבה.
דוד זכאי סיפר לי שכדי לשמוע את מלת השלילה הוא שאל בחנות בגדים אם יש להם דגים למכירה.
הזבן החוויר והתלעלע ולבסוף פלט: מצטער, חסר היום....
אבל מכיוון שהיפנים מתוחכמים למדי, הם מצליחים באמצעות ה"האי" להעביר מסרים של: כן, לא ואולי
במלה אחת קטנה.
מי שמבין את הפינֶסִים של התרבות, לא יטעה במשמעות ה"האי".
אני תודרכתי שהמשמעות האמיתית של המלה היא: שמעתי מה אמרת לי.


בצילום: הסיבה שעיזים וכבשים צריכות לחיות באזורים קטנים, מבודדים ונעדרי צמחיה שאני אוהב.

האיש ההוא

האיש הזה מחייך כי הוא רואה את הצלם.
ללכת משדה בוקר אל אורון עם מזוודה אדומה אינו עניין של מה בכך.
ניתנת האמת להאמר שגם לו הייתה המזוודה כחולה, לאו מילתא זוטרתא.
אמנם עוטה הוא מעיל.
והלוגו על המעיל הוא של כף רגל זאבית.
אין הדבר מרמז, כפי שניתן לשער, על אופיו או נחישותו של דנן.
אולי הוצנח עם מטלטליו בעזרתו של כח עליון עלום, וחלף בדרכו על פני הזקופים והתלולים.
אולי מציאותו בלב הישימון היא היא ההוכחה לאותו כוח עליון שמימי, המשמש כחבר דמיוני
לכֹּה הרבה בריות. בריות המשתמשות בחלקי לבוש המבדלים אותם מרעיהם, שביסים, גדילים וציציות ומין
כיסוי ראש סגלגל המותאם לצורת הגולגלת או מחובר לשערה בפריפה כלשהי.
מי שעיניו בראשו רואה כי הליכה אינה זרה לאלמוני. מנעליו יעידו על כך.
ויחד עם זאת תלישותו אפשרית גם כמעמד מבוים, כחלק ממשחק מורכב
שסופו אלים, אך המצולם עדיין אינו חש בפעמי הקץ, טיפות הריר של שטף הצעקות טרם ניתזו על פניו.
תמהני.


(לזכר היום הראשון של החודש הששי  בשנת 2013)

עקה

אנחנו לפעמים בלחץ, בעיה, חרדה, מועקה.
הצמחים שלנו לפעמים בעָקָה.
האינסטיקט אומר לנו לעשות משהו, לטפל, להשקות
לומר לעצמנו שעשינו כל מה שניתן על מנת לפתור הבעיה.
המציאות כתמיד מסובכת מעט יותר.
ברוב הפעמים יש רק להתרווח ולנשום עמוקות.
לדאוג, לא לעשות מאומה.
הצמח לא יכול להסתדר עם העקה והפתרון שכפינו עליו גם יחד.
צריך לחכות שמשהו ישתנה, מזג האויר למשל.
אם העקה נוצרה בגלל חום (ביולי אוגוסט למשל)
אני מספק מעט טל תוצרת בית
בכמויות מזעריות
ורק כשהטמפרטורות נינוחות יותר
מתחיל להאכיל ולהשקות.

ההומאופטים נותנים תרופה חלשה לחולה הקריטי
וחזקה לחולה החזק יותר.
אותו עקרון.

קפה

זה משקה אמביוולנטי מאוד עבורי.
כשעדיין לא שתיתי, תמיד דמיינתי משקה עמוק, סמיך, מתוק (הייתי צעיר) ומספק.
בקורסים בתחילת הצבא נאלצתי לשתות קפה מדוודים.
לא היה הבדל בינו לבין תה תפל.
אחר כך לגמתי את הספלונים, הפנג'אנים.
הם היו חזקים, ללא ספק, אבל חמוצים מדי, מרים מדי, מתוקים מדי - כל פעם אחד מהנ"ל.
לקפה הנמס  יש טעם מודגש של דגנים. הוא אחיד ביכולת שלו לשעמם.
אנשים ששותים אותו לא רוצים אף פעם להיות מופתעים.
הם אותם החברה שאוכלים במקדונלדס (או ארומה) ומאושרים לא מהאוכל אלא מהשגרה
הצפויה שלא מפילה או מאכזבת אך גם לא גורמת להנאה.
אחר כך שתיתי בחו"ל קפה שונה.
נפלא באיטליה, מצוין לפעמים באוסטריה או בצרפת, מזעזע בארצות הברית.
בגלל הברברת הכרוכה בקפה נרתעתי מהכנתו.
אני גם לא שש לדון ולדוש באיכות ועפיצות היין.
לקות גופנית מסוימת הגבילה אותי לשתי כוסות קפה עד לפני שנה וחצי.
היום אני יכול לצרוך 50% יותר, וחבל לי לבזבז את האפשרות הנדירה הזו על פחות מטוב מאוד.

אני מכין בעצמי (קולה, טוחן וכו') קפה שעונה על פנטזית הילדות שלי, אך
עם בשלות, שגילי המופלג דחף אותי אליה.
מי שישתה ספל קפה בביתי - יבין.
ככה זה צריך להיות. כל השאר אפשר לצרוך לשם קבלת קפאין ותו לא.

איזה נושא טעון רגשית...
עוד בטרם פרסמתי אני מוצף בתגובות משבעת קוראי.

(אגב, 31 ספלוני אספרסו ברצף מספקים כמות קפאין שהגוף לא יכול להתמודד עימה)
ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא.
 

בושה

מסתבר לי פתאום שיש לי גנים יפניים.
תמיד חשבתי שאני רחוק מחישובי כבוד.
אני מוחל על כבודי המון פעמים ביום.
קשה להיות מה שאני ולהתעסק עם אנשים בלי מחילה אינסופית.
יתרה מזו, כשאתה נאלץ לכבד את הכל תוך ויתור, הנמכה ובטול עצמך רוב היום
אתה מגלה עד כמה זה לא ממש עקרוני (למרות שהם צדיקים, בינוניים ורשעים = צִבּוּר).
ברם גיסתו של הכבוד היא הבושה.
קשה לחיות חיים מלאים בלי לטעות.
מכיוון שאני לא מצדד ב"אם ירצה השם" וב"אם לא עובדים לא טועים"
וב"טעות לעולם חוזר" וב"לטעות זה אנושי"
אזי אני מתבייש בטעויות שלי ומיצר עליהן.
לפעמים במשך שנים.
טעויות מסוימות אפשר לתקן.
עם האחרות אני נאלץ לחיות, למורת רוחי.
אין עליהן כפרה ואין חוק התישנות ואין אפילו "הייתי צעיר וטיפש".
הן מנמיכות את קומתי, מוציאות המון אוויר מהאגו שלי ומחברות אותי למין האנושי
כי בלעדיהן הייתי יכול להיות קצת יותר מושלם

אבל עימן אני שלם.

לונגן

נתקלתי בבלוג של מישהי מעברי
התלקחו זכרונות
חלקם מילא אותי באימה, בושה וכעס
וחלק אחר ברוך וחמלה
נאלצתי להיפגש שוב עם עצמי במראה
ולפתע היו לי תלתלים
ההורמונים שצפו
ולבנון לא הייתה עדיין טראומה
החרותה בבשרי ובנשמתי

כל התאים בגופי כבר התחלפו מאז
ואינני חולק עם האיש ההוא דבר
פרט לזכרונות

ובכל זאת הוא אני
והיא היא

וההווה המקשר אלקטרונית בינינו
פריך ונפיץ
כאותו הווה שחשבתי שאיננו


בצילום: לונגן. (פרי קרוב לפרי אחר המככב בליפתנים במסעדות סיניות - ליצ'י)