קפה

זה משקה אמביוולנטי מאוד עבורי.
כשעדיין לא שתיתי, תמיד דמיינתי משקה עמוק, סמיך, מתוק (הייתי צעיר) ומספק.
בקורסים בתחילת הצבא נאלצתי לשתות קפה מדוודים.
לא היה הבדל בינו לבין תה תפל.
אחר כך לגמתי את הספלונים, הפנג'אנים.
הם היו חזקים, ללא ספק, אבל חמוצים מדי, מרים מדי, מתוקים מדי - כל פעם אחד מהנ"ל.
לקפה הנמס  יש טעם מודגש של דגנים. הוא אחיד ביכולת שלו לשעמם.
אנשים ששותים אותו לא רוצים אף פעם להיות מופתעים.
הם אותם החברה שאוכלים במקדונלדס (או ארומה) ומאושרים לא מהאוכל אלא מהשגרה
הצפויה שלא מפילה או מאכזבת אך גם לא גורמת להנאה.
אחר כך שתיתי בחו"ל קפה שונה.
נפלא באיטליה, מצוין לפעמים באוסטריה או בצרפת, מזעזע בארצות הברית.
בגלל הברברת הכרוכה בקפה נרתעתי מהכנתו.
אני גם לא שש לדון ולדוש באיכות ועפיצות היין.
לקות גופנית מסוימת הגבילה אותי לשתי כוסות קפה עד לפני שנה וחצי.
היום אני יכול לצרוך 50% יותר, וחבל לי לבזבז את האפשרות הנדירה הזו על פחות מטוב מאוד.

אני מכין בעצמי (קולה, טוחן וכו') קפה שעונה על פנטזית הילדות שלי, אך
עם בשלות, שגילי המופלג דחף אותי אליה.
מי שישתה ספל קפה בביתי - יבין.
ככה זה צריך להיות. כל השאר אפשר לצרוך לשם קבלת קפאין ותו לא.

איזה נושא טעון רגשית...
עוד בטרם פרסמתי אני מוצף בתגובות משבעת קוראי.

(אגב, 31 ספלוני אספרסו ברצף מספקים כמות קפאין שהגוף לא יכול להתמודד עימה)
ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא.