בושה

מסתבר לי פתאום שיש לי גנים יפניים.
תמיד חשבתי שאני רחוק מחישובי כבוד.
אני מוחל על כבודי המון פעמים ביום.
קשה להיות מה שאני ולהתעסק עם אנשים בלי מחילה אינסופית.
יתרה מזו, כשאתה נאלץ לכבד את הכל תוך ויתור, הנמכה ובטול עצמך רוב היום
אתה מגלה עד כמה זה לא ממש עקרוני (למרות שהם צדיקים, בינוניים ורשעים = צִבּוּר).
ברם גיסתו של הכבוד היא הבושה.
קשה לחיות חיים מלאים בלי לטעות.
מכיוון שאני לא מצדד ב"אם ירצה השם" וב"אם לא עובדים לא טועים"
וב"טעות לעולם חוזר" וב"לטעות זה אנושי"
אזי אני מתבייש בטעויות שלי ומיצר עליהן.
לפעמים במשך שנים.
טעויות מסוימות אפשר לתקן.
עם האחרות אני נאלץ לחיות, למורת רוחי.
אין עליהן כפרה ואין חוק התישנות ואין אפילו "הייתי צעיר וטיפש".
הן מנמיכות את קומתי, מוציאות המון אוויר מהאגו שלי ומחברות אותי למין האנושי
כי בלעדיהן הייתי יכול להיות קצת יותר מושלם

אבל עימן אני שלם.