רעש, ריח רכבת ואגרסיה (כדי שתהיה ריש בכל המלים)

במושב שלפני הדיון בנושא "חצילים בעונתם" התלהט.
האדם מולי הצמיד את הסלולאר לאוזנו.
פרקי ידיו הלבינו בשעה שהתווכח עם ישות עלומה בצד האחר של השיחה:
הראוי או לא להביא הביתה ארבעה חצילים.
כל יושבי הקרון השתתפו בעל כורחם בשמיעה פסיבית.
לימיני ישבה צעירה, מצובעת לקרב ולציד בו זמנית, ריסים ההופכים עפעוף לפעולה שיש לתכננה זמן מראש,
כתמי סומק מגושמים על טיח בסיסי שלא כיסה את החטטים והמכתשים, ליפסטיק ארגמני תחום בשחור (!),
וגרוע מכל: בושם לא זול בכלל שהוזה ביד רחבה והשתלט על כל הקרון.
אילולא היה זה יום א' הייתי מנסה למצוא מושב בקרון אחר.

בחדרה הפסקתי לקרוא.
עומס יתר.
חשבתי שאני כבר לא צעיר, אם מתקפה כזו כל כך יעילה בשיתוק המערכות שלי.
התחלתי לפהק בעל כורחי.
גם לו הייתי תוחב אטמי אוזניים ומקטין את הסבל, היה עדיין די רעש לבן.
שלא להזכיר את הריח, נעים ככל שיהיה, מדכא ומוחק כל אופציה אחרת, נדחק
ומצטופף באזור הסינוסים, משדר תזכורות לקיומו בפעימות קרדומיות במרכז הפנים שלי.
במקום החצילים  הוא עכשיו במשהו צעקני ודחוף באותה מידה.


אלימות סביבתית.
עומס יתר.
אני מכבה את עצמי ועוצם עיניים.

נתניה.
עוד עשרים דקות.