דרדר לא קוצני

עדין כמו חרסינה
יפה כמו שקיעה מעל הלגונה הגדולה בסיישל
נאמן כמו מגבת מטבח מרופטת
מורכב ומסובך כמו טיל בליסטי בין יבשתי
פשוט כמו לומר "כן" ולחייך
נפוץ כמו הקסם שבאהבה ממבט ראשון
נדיר כמו נקודה עלומה המצויינת באות לועזית
ושאף אחד לא הוכיח את קיומה.

זה הדרדר הכחול
אני כותב לרוב בירוק אבל אבל הכחול הזה מלווה
את האביב והקיץ הישראלים בצורה הכי
כיפית ונכונה.
קסם של פרח.

לזכר האיש/ה - בוגנוילאה גלאברה

ז'אן בארט התחפשה לנער משרת והסתירה את שדיה במחוך.
היא התלוותה לפיליברט קומרסון ב1767 והם היו חוקרי הטבע
על ספינתו של של לואי דה בוגנוויל.
ב 1775 היא הייתה האישה הראשונה שהקיפה את הגלובוס
וכינתה את הצמח שמצאה יחד עם פיליברט
לא הרחק מריו דה ז'נרו - "בוגנוויליאה גלאברה".
פיליברט לא הצליח מעולם לחזור לצרפת. הוא מת במאוריציוס ב 1773.
שימו לב שהפרח איננו החלק הסגול אלא הקטנצ'יק בצבע קרם שבפנוכו.
הסגול הוא עלים שחלה בהם מודיפיקציה.
היום ניתן לה כבוד ויקר.

ביצים

בתקופה מסוימת לא הגיעה אלינו אספקה כלל.
ישבנו על גבעה לבנונית והתדיינו כיצד לחלק את מה שהיה בקופסאות.
למחרת אכלנו גם את הלוֹף המתועב ואת הסוכריות עתירות האנרגיה.
אחר כך פנטזנו. כל אחד בתורו אמר מה הוא היה רוצה לראות על
השולחן מולו. רוב החברֶה היו צעירים וניסו להרשים אותי על ידי תאור
הארוחה שהכי הרשימה אותם במסעדה בפריז או בריסל.
כשתורי הגיע דיברתי על לחם שחור ועליו שכבת חמאה נדיבה. על סלט
ירקות בשמן זית ולימון ועל חביתה מארבע ביצי משק.
שקט השתרר. נשמעו רק מיצי הקיבה המשתחררים בגרגורים לתוך אצטומכות
היושבים מסביב. אחר כך נאנחנו ושתקנו, מנסים לשמוע אם מאחורי העיקול
מתקרבת אלינו משאית האספקה.

ביצים היו תמיד אהובות עלי. מהקשות (הקלות להכנה), דרך העיניים המטוגנות
במחבתות הצבאיות הרחבות, עבור בחביתות המתוחכמות - אלה שמעט שמן זית
וכף חלב הוספו להן לפני הטריפה ובטרם נוצקו למחבת, עקוֹף חזרה אל
הרכות שקיבלתי בילדותי כתרופה ואוכל מאושש אחרי מחלה וכלה בכליל מה
שביצה יכולה לשאוף אליו: להיות עלומה.
לסיר כמעט מלא ברותחין מוסיפים מעט חומץ (תפוחים או אורז הוא חומץ הבחירה הטבעית שלי)
ואז מנמיכים בזהירות רבה את הביצה (ללא הקליפה) שופכים ומבשלים אותה בנוזל המבעבע קלות.
כשמוכנה, (נא לא לקלקל את החלמון בהשהיית יתר) להוציא בכף מחוררת ולהניח על טוסט
של חלה. מהדרין מוסיפים בייקון מטוגן, home fries, ורוטב מתאים (אני מצדד בבֶּאָרְנֶז).
יש מקומות נחמדים שמכנים את התוצאה אֶגְס בנדיקט. מי אני שאלין.

הצילומים (הכהים מדי) משמורת החלמוניות ליד ירוחם.

מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה

הוורט'יות גדלות בדרום אפריקה. יש לרובן צורה ברורה ודי מוגדרת.
אני לא אלאה אתכם, הרי כולכם מכירים הוורט'יות ( Haworthia ) - צמחים קטנים, בעלי פריחה בלתי מושכת במיוחד.
דווקא משום כך אני מפנה אתכם להעמיק טיפונת.
לכו למשל ל: http://www.bobsmoleys.com/
או ל: http://www.haworthia.com/
כן, הן דומות לאַלוּ Aloe כי יש קשר דם.
כשראיתי לראשונה את ההוורט'יה בלאקברני שבצילום (היא שלי) לא האמנתי שהיא
הוורט'יה. באה הפריחה והוכיחה לי שאני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל.
היא נראית כעשב השדה אבל היא הוורט'יה למהדרין.
רואים? קל לרצות אותי - אני תמיד שבע רצון מהטוב ביותר.
ולשמחתי, קל נורא לגדל את רוב ההוורט'יות. אלה מבינהן שמחליפות מערכות שורשים
פעם בשנה מציבות אתגר גדול יותר, אך אפשרי. גיליתי שאם אני נותן שתי תקופות של מנוחה כפויה, חודש כל פעם (אני נותן בספטמבר ובפברואר) הצמחים האלה מגיבים טוב.
כך אני מאלץ אותן לעצור את הצימוח ולהרהר על גורלן. הן חוזרות אחר כך בחיוך מבויש
וגומלות לי בהערכה מתעצמת על מאמצַי.
חומר למחשבה: אולי אפשר לעשות אותו דבר עם הילדים?

לוף בחולם - לוף בשורוק

אמהּ של ידידתי הייתה מכינה קלופס (ראו צילום אילסטרציה). למרות כישוריה ויכולותיה
עוד לא נולדה האישה שתשווה לִוְויָית חן למאכל הסתמי ולא מעורר התיאבון הזה.
אפילו ההברקה שבהכללת ביצה קשה בתוך קרבי כיכר הבשר הזו לא הצליחה לשנות את
הסטאטוס של המאכל ולשדרג אותו למשהו שמצפים לקראתו.
בעיקרון זהו meatloaf. לא לבלבל עם הזמר/שחקן שהופיע בהרבה סרטים.
http://www.imdb.com/name/nm0001533/
ובצבא היינו מקבלים קופסת שימורים המכילה פסולת בשר טחון מועשר בכולסטרול
מן החי ותוספת נדיבה של שומן ממקורות עלומים. היינו מתעלמים מנוכחות הקופסה ורצים
לחלבה ולפלחי האשכוליות. כל החיילים קראו לזה לוּף (בשורוק) למרות שהחולם המלא
על הקופסה היה מנוקד לתפארת.
במבצע שלום הגליל (שנקראית בפי שלי משג"ל ושהתגלתה כנסוג) חזרה התהילה לקופסת הלוף.
היא תבעה את עלבונה ושיחקה אותה בגדול. היה זה הרעב שהכניע אותנו בזה אחר זה.
המכסים משני צידי הקופסה נפתחו בחריצות ואחד המכסים שימש לפריסת הלוף כשהאחר
משמש לדחיפת התועבה החוצה. מחומם על מחבת (לא היה צורך לשמן כי הדבר הזה הפריש כמויות שומן ורדיקלים חופשיים כמו דבש מחלה הפוכה) הפך הסחי המאוס הזה
למאכל מזין שאיש לא עיקם עוד את אפו בפניו.
ומכאן ללופים אחרים, חשובים ואמיתיים. ראו אותם כהשלמה לפרק "הקאלה לכלה"
שכן הקאלה היא לוף למי ששכח.

קקטוסים לא אריים מתחת לשולחן

אחד מאלה שאני לא רוכש זרעים מהם הוא חממה
גרמנית חביבה בשם קקטן האאג.
המשתלה/חממה קיימת כבר מ 1822 וההיסטוריה
שלה מפורטת ב: http://www.kakteen-haage.com/history.htm
מצאה חן בעיניי במיוחד השורה בה
נכתב שבתקופת הרייך השלישי קקטוסים "לא אריים" גודלו
מתחת לשולחנות.
הסיבה שאינני רוכש זרעים מהם היא כספית (הם מאוד יקרים)
ולא קשורה לתורת הגזע או לנסיבות פוליטיות.
הצילומים הם של אבני חול מנחל צפית.

תפוחים נטולי קפאין

כשהגיעו תפוחי האדמה לאירופה לא ידעו בתחילה מה לעשות איתם.
גרוע מזה, כשהם נחשפים לאור הם מוריקים ובהיותם שייכים למשפחת
הסולניים (הבנתם ? אין שום קשר עם הפקעת האחרת - זו שאנו קוראים
לה בטטה) החלקים הירוקים הם אינדיקציה לרעלן שמתחת לקליפה.
בגלל תכולת הפחממות הגבוהה רצו האצילים שהעם יסכים לאכול את זה
אבל בצרפת וברוסיה כינו את הפקעת - תפוח השטן, והתייחסו אליו כאל
מאכל מזוהם באדמה.
פתר את הבעייה באופן מקורי אנטואן פרמנטייה, יועצו של לואי ה15.
בחלקה מגודרת ושמורה ליד ארמונות האצילים במרכז פריז גודלו תפוחי
אדמה ושלטים גדולים בישרו לכל מי שקרא, כי בפנים מגדלים את תפוחי
האדמה שמיועדים עבור אצולה בלבד.
לואי ה15 ערך בינתיים ארוחה בת 15 מנות שהורכבה כולה מהפקעת שבנושא.
כשהבשילו תפו"הא נעלמו לילה אחד כל השומרים על פי פקודה.
החלקה "נבזזה" והפקעת המזינה קיבלה את המעמד הראוי לה.
בין 1846 ל 1849 הרסה פטריית הכימשון את היבולים באירלנד. כך אחראי תפוח האדמה
גם להגירה המונית לאנגליה, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.
מישהו רוצה לחתוך את התפוח שבאילוסטרציה ולעשות ממנו פירה ?

קיפודן צלבני

שכבתי בין שני סלעים בתנוחה מאוד לא נוחה והזעתי למכביר.
השמש קפחה ללא רחם והרגשתי כיצד אני מגיר את לשד חיי לתוך
האדמה הלבנונית נטולת החסד.
הזמן לא זז. לא העזתי להביט בשעון כי ידעתי שהמחוגים עלולים
לחזור לאחור מרוב עצבים על הבדיקות החוזרות ונשנות.
עשרים ואחד קילומטרים בפנים ועוד שמונה שעות עד המשך תנועה לקראת מארב. ליד מכנסי היה כתם אדמה כהה במקום בו השתנתי, שכוב על הצד, כמה דקות קודם.
הקיפודן שהשתנתי עליו נשא את ראשו בגאון לשמיים ועלץ על מנת
הרחמים המפתיעה שזכה לה.
"אם לא הייתי משתין היו לי כעת יותר נוזלים ?" תהיתי וניסיתי
לנחם את עצמי בסבלם של אחרים.

יולי 1097 בתורכיה היה חם. הצלבנים שחלפו כבר על פני קוניה סבלו מאוד.
בארץ נוכרית (הם עזבו את קונסטנטינופול הביזנטית שבועיים קודם) הכבושה על ידי אסלאם סוני הייתה ההתקדמות איטית. תוך שבוע אחד מתו רוב הסוסים
באופן מסתורי. אבירים רכבו על פרות.
כלבים ועיזים הפכו מכורח השעה לבהמות משא אליהם רתמו כל דבר
שחבל קשור אליו. אלפי צליינים צלבנים כרעו מיובשים ונפחו את נשמתם.
נשים (כן !!) שהתלוו למסע הצלב הראשון ואתרע מזלן הרע ללדת בתקופה זו
זנחו את התינוקות לצד הדרך.
ריימונד איש טולוז חלה אנושות ואיש דת נקרא אליו כדי לקרוא באוזניו
ולהתפלל עימו את הטקסים האחרונים (הוא שרד).
גודפרי איש בויון נפצע מתקיפת דוב.
אנטיוכיה התורכית נראתה באופק ואיש עדיין לא שיווה בנפשו מה יקרה
במצור על האנטיוכיה האחרת, הסורית.

הבטתי בשעון. חלפו להן שלוש דקות. מחיתי אגלי זיעה חומים והספגתי אותם
בחולצתי. אולי האידוי שלהם יצנן אותי.
ידעתי שעוד כמה שעות לא אוכל עוד לאבד את מה שניטל ממני ואאלץ
לשתות את זה בחזרה. מגעיל.
הקיפודן היה מרוצה.

הייתה לי פעם חברה נאת מראה. דומה לרבבות כמוה ושונה ומיוחדת כמוכם וכמוני.
"אמרי לי מי חבריך ואומר לך מי חברי", אמרתי לה.
"אמור לי איפה היית ואומר לך מנין באת", השיבה לי מניה וביה.
היא נדמתה בעיניי לחברותיה, אך מאחורי החזות הגופנית המושכת הסתתר רעל משתק שפיכָּה משריטה עמוקה.
שום דבר בחיצוניותה לא הכין אותי לתענוגות שרוויתי וליסורים שבעטיים התעניתי בגינה.
מטעה ותחמני כמותה, מחייך אלינו כוכב האניס, שאנו מכירים מחנויות התבלינים.
ה Illicium anisatum היפני נראה בדיוק כמו חבר שלו הסיני Illicum verum . גם
אם תספרו את צלעות הכוכב זה לא יעזור לכם. כל מני מספרים יצוצו ושום נומרולוגיה לא תועיל.
בסיני אנו מתבלים. היפני רעיל לגמרי. ממש יכול להכאיב. מכיל anisatin , shukimin , sikimitoxin .
הזבלים הללו גורמים לדלקות בכליות בדרכי השתן ובמערכת העכול. אחר כך מתחילות בעיות נוירולוגיות.
מכיוון שאי אפשר להבחין בין היפני והסיני, נמהלים לפעמים היפנים בסינים ואנשים מגיעים לחדרי מיון .
אבל לא הכל שחור וחום. מצאו שמוש ליפני ועוד כזה שמעניין אותנו. החיסון החדש נגד שפעת העופות
Tamiflu בנוי על חומרים מהחומצה השוקימינית מהכוכב היפני דווקא.
ובנימה אופטימית זו ניפרד כידידים. ועכשיו לפרסומות...

בננות

אוכל היה סלע קיומי, המעיין השופע של האהבה של הורי לאחותי ולי. הוא שהרג בחסרונו את שארי בשרי שנותרו כולם כאחד דפים ריקים באלבום המשפחתי שלנו. לא פנים להם ולא גוף רק שמות. מי מהם שלא רעב עד כלות או קפא למוות נתלה לצד אחיו ואחיותיו בשורות ארוכות ומבהילות שהדירו שינה מעיניי כנער מתבגר המחפש אחר שורשיו בפרויקט בית הספר.

ואוכל היה גם האיום האולטימטיבי. אלוהים בעצמו יורד ממרומים ומעניש את החוטאים שהותירו ולו כזית בצלחתם. תחינות, השתדלויות וזכר הנספים היו התבלינים שהחליקו את מסלול המזון מצלחת "הכול טוּב" וקערת "הטעם גן עדן" המתרוממות שתיהן כְּתִלִים היסטוריים רב שכבתיים לקיבתנו המתחננת להפוגה.

גם הַשְמנת היתר שלנו, הילדים, הייתה אך הוכחה לאהבת אם.

כשהתמרדנו ואטמנו עצמנו לשוועה, נקטה אימי בצעד מתוחכם. ההאכלה הפכה למסדר צבאי בו פיקחה היא, מזלג המנצחים בידה, לאחראית על הקולינריה והמתמטיקה. לכל ארבע בננות, לפי ההגיון החישובי שלה, הייתה רק קליפה אחת. "רק עוד בננה אחת" היה האות לתרגיל אחיזת עיניים שראוי שילָּמד במדרשה לקוסמות ותעתועים.

וכך אכלנו, אכילה המכילה בתוכה את צעקת השורדים וגם את מועל היד המקועקעת קפוצת האגרוף: אנחנו כאן על אפכם.

פרגים ופילים

שלום
אני החתול הדמיוני של אמיר ואני ממלא את מקומו.
אמיר משונה מאוד. הוא שוכב דמום ושקט. פתאום הוא צורח.
הצפרניים שלי לא עד כדי כך חדות!
הוא עסוק כל הזמן. אני אכתוב במקומו על פרג. לא סתם על פרג אלא על
Papaver somniferum שהוא סוג של פרג. סוג אחר הוא למשל האֶשְשוּלְצִיָה (הפרג הכתום, הפרח הלאומי של קליפורניה).
סומניפרום=מעודד שינה. כולנו מכירים את זרעי הפרג השחורים אבל יש גם לבנים!
במזרח הרחוק זה הסטנדרד. אין שום הבדל בטעם עד כמה ששמתי לב.
הזרעים הם באורך מילימטר אחד. הלבנים מעט יותר קטנים. משתמשים בהם שלמים או
טחונים. הטחינה חייבת להיות יעילה אחרת הארומה לא משתחררת היטב. שמירה לא יעילה
עליהם גורמת להם להתעפש. אם אין לכם מטחנה באזור אני ממליץ לחמם על מחבת ללא
שמן ואחר כך להשתמש בעלי ומכתש שיש כמובן לכל. נסו להוסיף לאטריות ופסטה - לא תתחרטו.
הולך מצויין עם אספרגוס, קולסלאו ובעיקר ירקות שורש.
הוא צוחק עלי. נכון! קפצתי על החלון! אז מה, התכוונתי לעשות את זה ממילא!
בארה"ב ובאנגליה צריך אישורים ממשלתיים כדי לגדל את הצמח . הלו ? אתם זוכרים
מאיפה בא האופיום, נכון ?
הקרב היה מר ונמשך שעות. בסוף ניצחתי. בוא ותראה. למה אתה
מתכוון כשאתה אומר "עבודת הגמר של הסמסטר"?
בהודו קוראים לפרג "קוסקוס". לדעתי זה קָזוּס בֶּלִי למלחמה בין הודו ומרוקו.
באיטלקית פָּפָּוֶורוֹ. בספרדית אדורמידֶרָה.
הצילומים מהאינטרנט. שלחתי לכם גם פיל לשם איזון.

קיימן מחוץ למים

צמחים מסוימים הם בדרנים.
יעשו הכל כדי להעלות בת צחוק
על פני המתבונן התמים.
המצחיקים ביותר בעיניי הם המתחזים
הפודלים שבטוחים שהם אמסטאף
הבומבילות המשכנעות שהן דוגמניות כפונות

זותי התחזתה ללא פחות ולא יותר לקרוקודיל
איזו יומרנות
ואיזה בצוע

Ceropegia bosseri
אולי
Ceropegia armandi

ווייטסלואניה קראסה

הכנסתי את היד לכיס.
זוג מכנסיים ישן. לא לבשתי יובלות.
בפנים היה פתק מעוך. רשימה.
משהו שעשיתי משעמום בשעה מתה מזמן.
הרשימה כללה כמובן את כל השיאים הבוטניים.
מספר שניים שם היה white-sloania crassa
אני נמנה על אלה ששמים מקף בין שמות המגלים.
אני שייך למיעוט, מסתבר.
לא תחושה חדשה עבורי.
צמח נדיר מאוד בטבע. נראה כמו אבן.
מוגן על ידי שבטים פראיים שמשתמשים בו בטקסים דתיים.
עונש מוות לנושא בכליו אחד כזה.
עד לפני עשור אפשר היה לראות רק אחד כזה (והוא
היה מכלוא עם צמח אחר ממשפחת האסקלפיים)
זרעים זלגו ממדגסקר החוצה.
שלושה באו במעטפה.
שניים נבטו לפני שלושה חודשים.
בבגרותם יגיעו לגודל אגרוף.
הפרח מהמם. אם אזכה, אחלוק.
הבטתי בשאר הרשימה.
השלכתי אותה.


--------------------------------------------------------------------------------

פרוקקטוס וכנימות

הייתי בן 18 והוא היה האליל.
ניהל חממה של קקטוסים ליד הקאנטרי ושלט ביד רמה
באגודת הקקטוסנים (כן, יש דבר כזה שעדיין פעיל אפילו היום).
הוא ייצא צמחים לחו"ל ומכר בארץ במחירים שערוריתיים.
אנשים שנאו, פחדו, העריצו ותעבו את הרודן שבערוגות בטון
הנביט קקטוסים מזרעים.
הסדקים הראשונים בגלאזורה ניגלו לעיניי כשאחד הקקטוסים שקניתי
"נשפך" החוצה מהעציץ בעומדי בקופה. גם אני, הלא מנוסה, יכולתי להבחין בנקודות חשודות,
לבנות, על השורשים. מבט קרוב יותר גילה לתדהמתי שהנקודות הללו זזות ומתנועעות .
יש כנימות על השורשים, אמרתי לו.
הוא הכחיש.
הראיתי לו.
הוא הביט בי בחשד ואחר כך במוצג המרשיע.
חשב לרגע, נאבק עם עצמו הכחיש שוב במצח נחושה.
שתקתי. בבית הוצאתי את כל הצמחים מהעציצים ולכל הנגועים (היו המון
כי היו צמחים מרכישות קודמות ובינתיים הכנימות התרבו ונדדו מעציץ לעציץ) קצצתי את כל מערכת השורשים והתחלתי מחדש. בקקטוסים זה אפשרי. באותה תקופה לא השתמשתי
ברעלים בכלל.
החממה שלו שבתה לשנים ארוכות ולאחרונה נפתחה שוב. למרות שראה אותי עשרות
פעמים הוא לא זיהה אותי. גם את שמות הצמחים שלו הוא בקושי זוכר. ערך הקרקע
של המשתלה (ליד עיר הסרטים) הוא אסטרונומי אבל הוא תקוע שם מפלבל בעיניו הלאות.

הצמח ההוא שחשף את ערוותו של האיש פעמיים פורח היום אצלי 30 שנה אחרי.
הוא נמכר לי כ Ferocactus herreaea . משקלו היום כעשרים וחמישה ק"ג. כשרכשתי אותו היה
משקלו 15 גרם לערך. הקוצים שלו מאונקלים ואכזריים מאוד.
בספרות מצאתי פעם תאור של קורבנות האינדיאנים בחצי האי יוקטן המשופדים על הקוצים
ללא יכולת תנועה בזמן שליבם נעקר. ניחא. מצורפת גם אתנחתא קומית
לחדי ראייה.

והיום שיעור יצירה:
1. איספו אזוב ממקומות שהוא גדל. לא זעתר אלא הכריות הירקרקות והרכות.
2.שפכו פחית מכבי לבלנדר (אם תרצו לשתות בירה אזי ישנם מוצרים
פחות נחותים ממנה).
3. הוסיפו כפית סוכר ואת הטחב מסעיף 1 למעלה.
4. כמה פולסים ייצרו מחית נאה.
5. מצאו מקום לח ומוצל, רצוי אחד כזה המביט צפונה.
כאן אני מתאפק ולא מציע מקומות שהשימוש בהם מועט
בשל הנסיבות
6. באמצעות מרית (שפכטל) ציירו גרפיטי במקום הנ"ל.
ניתן ואף רצוי להעזר בסטנסיל.
7. שימרו על לחות באמצעות ריסוס במשך הימים הקרובים.

קיבלתם ציור קיר דקורטיבי להפליא.

תמר הכי הכי הכי

הראשונה, אשת ער, בנו הבכור של יהודה, הצטיינה בתחמנות מדהימה. אחרי שנוכחה שילד לא
ייצא לה מבעלה המת ומאחיו המשחת את זרעו ארצה (ממציא האוננות - אוֹנָן) התחפשה לזונה
ופיתתה את חמיה. במקום תשלום התעקשה על פיקדון וכשכרסה בין שיניה ושניות לפני הוצאתה
להורג בשריפה היא מנפיקה אישורי אבהות ומסמכי בדיקת רקמות שאין עליהן עוררין.
השניה, ניסתה לתחמן אבל לא היה לה די זמן לשכנע את אחיה, אמנון, שיוריד ממנה את הידיים.
זו בת דוד ממעכה או אולי בת מעכה שהתקבלה אצל דוד כבתו שלו. הנקמה צצה מידי האפוטרופוס
הכללי לענייני אחיות, אבשלום, שחיסל את אמנון הנוכל החרמן, זה שמאס בה שנייה
ורבע אחרי שבא על סיפוקו ולא שעה לתחנוניה.
חצי מהשלישית - חיברנו את שניהם וקיבלנו את הצמח ממשפחת הסגליים.
הרביעית היא מפוארת אמיתית תמר, אשת דוד, הובילה את צבאה הצנוע ב-1203 לניצחון מרשים על
400,000 סלג'וקים. בזכותה ועליה נכתבה הפואמה בת האלמוות "עוטה עור הנמר". זוהי המלכה
הגרוזינית הנוצריה תמר בגרטיוני.
ונצחי לא פחות הוא עץ התמר, משבעת המינים Phoenix dactylifera , צמח מוגן שכמעט ונכחד.