קיפודן צלבני

שכבתי בין שני סלעים בתנוחה מאוד לא נוחה והזעתי למכביר.
השמש קפחה ללא רחם והרגשתי כיצד אני מגיר את לשד חיי לתוך
האדמה הלבנונית נטולת החסד.
הזמן לא זז. לא העזתי להביט בשעון כי ידעתי שהמחוגים עלולים
לחזור לאחור מרוב עצבים על הבדיקות החוזרות ונשנות.
עשרים ואחד קילומטרים בפנים ועוד שמונה שעות עד המשך תנועה לקראת מארב. ליד מכנסי היה כתם אדמה כהה במקום בו השתנתי, שכוב על הצד, כמה דקות קודם.
הקיפודן שהשתנתי עליו נשא את ראשו בגאון לשמיים ועלץ על מנת
הרחמים המפתיעה שזכה לה.
"אם לא הייתי משתין היו לי כעת יותר נוזלים ?" תהיתי וניסיתי
לנחם את עצמי בסבלם של אחרים.

יולי 1097 בתורכיה היה חם. הצלבנים שחלפו כבר על פני קוניה סבלו מאוד.
בארץ נוכרית (הם עזבו את קונסטנטינופול הביזנטית שבועיים קודם) הכבושה על ידי אסלאם סוני הייתה ההתקדמות איטית. תוך שבוע אחד מתו רוב הסוסים
באופן מסתורי. אבירים רכבו על פרות.
כלבים ועיזים הפכו מכורח השעה לבהמות משא אליהם רתמו כל דבר
שחבל קשור אליו. אלפי צליינים צלבנים כרעו מיובשים ונפחו את נשמתם.
נשים (כן !!) שהתלוו למסע הצלב הראשון ואתרע מזלן הרע ללדת בתקופה זו
זנחו את התינוקות לצד הדרך.
ריימונד איש טולוז חלה אנושות ואיש דת נקרא אליו כדי לקרוא באוזניו
ולהתפלל עימו את הטקסים האחרונים (הוא שרד).
גודפרי איש בויון נפצע מתקיפת דוב.
אנטיוכיה התורכית נראתה באופק ואיש עדיין לא שיווה בנפשו מה יקרה
במצור על האנטיוכיה האחרת, הסורית.

הבטתי בשעון. חלפו להן שלוש דקות. מחיתי אגלי זיעה חומים והספגתי אותם
בחולצתי. אולי האידוי שלהם יצנן אותי.
ידעתי שעוד כמה שעות לא אוכל עוד לאבד את מה שניטל ממני ואאלץ
לשתות את זה בחזרה. מגעיל.
הקיפודן היה מרוצה.