ביצים

בתקופה מסוימת לא הגיעה אלינו אספקה כלל.
ישבנו על גבעה לבנונית והתדיינו כיצד לחלק את מה שהיה בקופסאות.
למחרת אכלנו גם את הלוֹף המתועב ואת הסוכריות עתירות האנרגיה.
אחר כך פנטזנו. כל אחד בתורו אמר מה הוא היה רוצה לראות על
השולחן מולו. רוב החברֶה היו צעירים וניסו להרשים אותי על ידי תאור
הארוחה שהכי הרשימה אותם במסעדה בפריז או בריסל.
כשתורי הגיע דיברתי על לחם שחור ועליו שכבת חמאה נדיבה. על סלט
ירקות בשמן זית ולימון ועל חביתה מארבע ביצי משק.
שקט השתרר. נשמעו רק מיצי הקיבה המשתחררים בגרגורים לתוך אצטומכות
היושבים מסביב. אחר כך נאנחנו ושתקנו, מנסים לשמוע אם מאחורי העיקול
מתקרבת אלינו משאית האספקה.

ביצים היו תמיד אהובות עלי. מהקשות (הקלות להכנה), דרך העיניים המטוגנות
במחבתות הצבאיות הרחבות, עבור בחביתות המתוחכמות - אלה שמעט שמן זית
וכף חלב הוספו להן לפני הטריפה ובטרם נוצקו למחבת, עקוֹף חזרה אל
הרכות שקיבלתי בילדותי כתרופה ואוכל מאושש אחרי מחלה וכלה בכליל מה
שביצה יכולה לשאוף אליו: להיות עלומה.
לסיר כמעט מלא ברותחין מוסיפים מעט חומץ (תפוחים או אורז הוא חומץ הבחירה הטבעית שלי)
ואז מנמיכים בזהירות רבה את הביצה (ללא הקליפה) שופכים ומבשלים אותה בנוזל המבעבע קלות.
כשמוכנה, (נא לא לקלקל את החלמון בהשהיית יתר) להוציא בכף מחוררת ולהניח על טוסט
של חלה. מהדרין מוסיפים בייקון מטוגן, home fries, ורוטב מתאים (אני מצדד בבֶּאָרְנֶז).
יש מקומות נחמדים שמכנים את התוצאה אֶגְס בנדיקט. מי אני שאלין.

הצילומים (הכהים מדי) משמורת החלמוניות ליד ירוחם.