חסידה עצובה ודהויה

היום שלפתי מהרשת צילומים של פלרגוניום טריסט.
פלרגוניום זה קל. המקור (תרתי משמע) הוא המלה חסידה בלטינית.
זה מיד מוביל אותנו למקור החסידה לגרניום ולכל בני הדודות.
עם המלה טריסט הסתבכתי קלות. הכרתי את התרגום האוטומאטי : עצוב, סר,
זעף, גלמוד, מר נפש, מדוכדך ונגזרותיהם.
אחרי חפירות שבהן הוסרו כל הדפרסיות הנ"ל מצאתי לא הרחק מקבר הורדוס
את הפירוש הרלבנטי: דהוי, חסר גוונים המזדקרים לעין.
הנבטתי שניים כאלה לפני חודש אבל העדפתי צילומים ready made
שמדגישים את היכולת המופלאה של הצמח הדרום אפריקאי הזה לגדל
פקעת תת קרקעית שאם חותכים אותה היא אדומה לגמרי מבפנים.
חותכים אותה כשהיא בתרדמת קיץ אפריקאי יחד עם השבלולים (זה יוצא דווקא בחורף שלנו)
ואת הפיסות ניתן להשריש על מנת לרבות את הפלרגוניום (או להרוג אותו לגמרי).
מבולבלים ? זה בסדר, קונטרול + אלט + דליט מסדר הכל.
או שפשוט תעבירו אותי לרטט.

תככים, רעל ותאווה

הכל התחיל באדניה. אם קוראים את זה מנוקד אז פתאום זה אדוניהו.
הוא היה בנו השלישי של דוד ויורשו החוקי. נתן הנביא האינטרסנט ובת שבע המניפולטיבית
תחמנו את דוד שמשח את שלמה בחדר צדדי בזמן הכתרתו של אדניה במקום אחר.
אדניה ברח והבטיחו לו חסינות אם ישב בשקט בשקט בבית ולא יעשה צל גדול.
אחרי כמה זמן בחברת מגבות המטבח הבטחון העצמי שלו גדל והוא "התחצף" - רצה שאבישג,
אשתו לשעבר של אביו, תחמם גם אותו.
לבת שבע זה הספיק. אדניה חוסל מיד.
וכך הגעתי לאדניה Adenia. היא באה ממשפחה מלכותית בפני עצמה - משפחת הפסיפלוריים.
בארץ קוראים לזה שעוניים. משום מה הזכיר פרח הפסיפלורה שעון למי שקבע את השם.
פרי הפסיפלורה שאנו מכירים מרגיע ומרדים. אין בו שום תאווה או תשוקה. הכינוי העברי
נגזר מהפאסיון של ישו שקורותיו "מונצחים" במבנה פרח הפסיפלורה.
והאדניה גדלה לאורך הסהר הפורה שמתחיל בסין, עובר בהודו וסומליה ונגמר בנמיביה.
יש בה צמחים מטפסים בעיקר ואלה שגדלים במקומות היבשים פיתחו קאודקס - אבר אוגר
מים מתחת לפני הקרקע, כזה שעשוי גם לבצבץ.
האדניה רעילה. מאוד רעילה. הכי רעילה. קיקיון זה פסיפלורה לעומתה.
היא לא לוקחת שבויים - האדניה. רעל אחד שבתוכה עובד כציאניד. מהר שקט ולא אלגנטי בכלל.
אם שרדתם תאלצו להתמודד עם רעל קטלני לא פחות אבל איטי ומתמיד. במוהל האדניה
יש תערובת של לקטינים שמונעים מִתָּאים לבצע סינטזה של חלבונים (זה מזכיר את הריצין
בזרע הקיקיון). מגע של המוהל בפיסת בשר הופכת את הבשר לסעודתם האחרונה של
צבועים.זה מצויין בכתבים של מתיישבים בורים בדרום אפריקה.

הצילומים מלוקטים מהרשת

רחוב הנוקם

אנה ואני ישבנו וסעדנו.
היה כבר קשה לה והיא חשה ברע.
ככה זה בהריון ראשון, חודש שמיני, במסעדה צרפתית ברובע הלטיני בפריז.
לידנו ישבו אמריקאים שאכלו ארוחה יקרה במיוחד.
המֶטְרֶה דֶ' עיקם את אפו בפומבי מולם כשדרשו וקיבלו קוקה קולה.
אחרי שיצאנו אחז באנה הקבס והיא גהרה אל הקיר החיצוני של המסעדה
ומתחת לשלט נחושת פלטה בעל כורחה את המנות בסדר הפוך.
השלט מעל ראשה ציין ששם נורה למוות סמיון פטליורה, מנהיג הקוזקים האוקראיניים
על ידי אחד, שלום שווארצבארד, שען במקצועו.
כשנקבר לפני חודשים מספר מפקדי, יעקב פרומר, במושב אביחיל הרחקתי מקברו
עשרים שלושים מטרים נוספים ומצאתי עצמי מול קבר "הנוקם", שווארצבארד הנ"ל.
הוא נשפט בצרפת במשפט פופוליסטי מאוד. לא רק שזוכה אחרי תיאורי ששים הפוגרומים
שערכו קוזקי פטליורה ביהודים ב 1919 אלא שגם זכה לפיצויים ממשפחת הנרצח.
(הפוגרומים נערכו לאחר שצבא פטליורה נכשל בכבוש אוקראינה מול הצבא האדום.
החיילים האוקראיניים פרקו את תסכולם על היהודים ופטליורה לא מיחה ולא עצר אותם).
והקוזקים רקדו, כמובן. מה יודעים אוקראיניים לעשות היטב ?
לטבוח ביהודים בנשק קר כדי לחסוך בתחמושת. וגם לרקוד.
אני מצטער שהעקתי עליכם.
תבינו אותי. אפשר לראות את הפרח הזה ולא לחשוב על קוזק רוקד ????

מרק דלעת

לפעמים קורים לנו דברים עצומים. גדולים אפילו יותר מדלעות.
הם סוחפים אותנו כנהר עצום ולוקחים אותנו אל הלא נודע.
אנחנו מכנים אותם בשמות שונים: אהבה, אסון, אבל, מלחמה, לידה וכו'.
זוהי תמיד הרפתקה נפלאה/איומה/מפחידה שאנחנו מנסים למצוא בתוכה איים
של שקט ושגרה מבורכת.
כשהרוח נושבת, ספינות מפרש מפליגות גם מערבה וגם מזרחה. הן מכוונות את
המפרשים שלהן ומתאימות אותם לכיוון הנדרש.
אין בידינו לשנות את המאורעות והרוח. את עצמנו, למרות המאמץ והכאב, אנחנו
יכולים. מעל כל גג זורח כוכב גם אם עינינו עצומות.

והחתול ?
בגלל הפתגם הפמיניסטי - אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים.
אז שלחתי חתול בלי אופניים.

האדום המגעיל השני

מי מכם שהיה באוסטרליה, הוואי והאוקיאנוס השקט אולי נתקל בה.
זוהי פטריה כוכבית.
שמה - Aseroe rubra. (תרגום השם לעברית
הוא הנושא של מכתב זה). כשמדברים עליה בנסיבות חברתיות יותר קל
לכנות אותה Starfish fungus.
סמארק ירוק כהה מרוח על שושנת ים הבוקעת מביצה.
דימוי מרענן לכל הדעות.
הסירחון הבוקע מהדבר המרהיב הזה מזכיר בשר רקוב ומושך זבובים.
הנבגים נצמדים לזבוב ומתפזרים. אני מכיר לפחות דרך אחת נעימה
יותר כדי להתרבות.
ב 01 מאי 1792 גילה אותה ז'ק לאבארדיאר בטסמני .
היא הייתה הפטריה הראשונה שגילו שם.
התמונות מגוגל.

האדום המגעיל

במלים "סדין אדום" התחילה הילדות הפוליטית שלי.
טורי שריון נעו לתוך מדבר סיני ואני, ילד בן 10, הצטנפתי
בתוך מקלט מגוחך מתחת לבית מגורים בחיפה יחד עם שכנים
חצי מבוהלים. השכן הגניקולוג פסע פנימה מנפנף עיתון מעריב במהדורה
מיוחדת שבו הוכרז על השמדת חיל האוויר המצרי ועטלף מבועת ניסה
במשך שניות ארוכות להחליט אם הוא מבכר חושך צפוף בחברת יונקים ענקיים
או אור מסמא בריקנותו.
כשעלינו הבייתה אחר כך בישלה אמי מרק סלק אדום כהה ואני עיוויתי את
פני מהניחוח המתועב. הבורשט הזה היה אחד המאכלים מעוררי האימה שיצאו
מתחת ידיה. חברו אליו רגל קרושה רוטטת מדיפה ארומה דביקה של שום ומאכל שהורכב כתערובת
מוזרה של שמנת וגבינה שעלה על שולחננו בשבת בבוקר ושהיה מקור למריבות
איומות שתמיד נגמרו בפרצי בכי (שלי). התפלות המזעזעת הילכה עלי אימים.
הסלק, (שחביב עלי היום במיוחד כשאני מוסיף לו שמן זית לימון ומעט חזרת), והעטלף
חוברים יחד בצמח של היום. זה סחלב שריחו דווקא מזכיר פטריה והוא גדל בקולומביה.
באתר: http://www.flickr.com/photos/quimbaya/76967705/ מופיעה התמונה שבנספח.
צילום מפחיד בהרבה מופיע פה: http://www.orchidspecies.com/dracchesterton.htm
נחמד בעיניי שלצמח קוראים דראקולה. זה יוצר זילות חביבה של האימה.
תארו לעצמכם שרך בשם עמיר פרץ. צמח כזה בטוח שיסיר ממני את טרור השפם המזעזע.

סיגריה ובגידה

שמות תמיד מעסיקים אותי.
מה אפשר ללמוד מהם, את מה או מי הם מנציחים, הסיפור מאחוריהם.
יש קקטוס ששמו ויינגרטייה. לפני כן קראו לו הילדגארדיה ואז
גילו שהעלמה הילדגארד נשואה לחבר הכי טוב של מי שגילה את הצמח.
התפתחה שערוריה מכוערת והשם שונה בשל שיקולי מוסר.
חל עליו דין מוסר.
להבדיל, יש בנכר בארץ רחוקה (דרום אפריקה, כמובן) צמח אחר
ששמו Cheiridopsis cigarettifera.
סיגרטיפרה = בעל עלים דמויי סיגריות. הצילומים ברשת לא עושים
חסד לאיך שהצמח נראה בטבע. העלה של שנת אשתקד מת והתייבש
ויצר על בסיס העלה החדש קרום לבן שנראה בדיוק, אבל בדיוק, צורה
של פילטר לבן בקצה עלה גלילי. צילום אחד נותן תחושה של איך זה באמת נראה.
זה הצמח היחיד שאני מכיר ששמו מכיל את מקל הניקוטין אשר יוצר
תחושות כה חריפות של אהבה ושנאה אצל רובנו. אי אפשר להיות אדיש
לסיגריות.

נובמבר באוגוסט

נובמבר הוא חודש קל, יחסית.
עוקרים את כל הסיפוסטמות מהעציצים ומניחים אותן ליבוש חורפי (קייצי שלהן)
כך לא קיים פיתוי להשקות אותן והאימא הפולניה שבתוכי מנועה מלהרוג אותן
על ידי האכלה שלא בעיתה. הן סופגות לתוך עצמן את כל נוזלי העלים ומחכות לחודש מרץ.
אז, עלים חדשים יספרו לי בלחישה שבא הזמן לשתילה מחודשת.

ממדבר צ'יוואווה יש לי ד"ש כל נובמבר מהאריאוקרפוס קוטשוביאנוס (הפריחה האדומה/סגולה)
והשנה הצטרף אליו סוף סוף אחרי שנות המתנה רבות אריאוקרפוס רטוזוס (הפריחה הלבנה X 4)
שניהם קקטוסים חסרי קוצים מאזור סן לואיז פוטוסי. אזור מדברי קשה ביותר שמנפק
חלק מהצמחים היפים ביותר בעולם.

מדרום אפריקה - פריחת הליטופסים. עלים קטנים דמויי אבנים. (פרחים לבנים וצהובים
דמויי כריזנטמות). רובם מהרצועה שבין קייפטאון לנמיביה.

ומהגינה - לוע ארי בפריחה מגוונת. לפופית בפריחה כחולה.

עוד נובמבר אחד חייתי.
פחות נובמבר אחד לחיות.
מלנכוליה חורפית שטופת אור.

מאתר קנדי הוצאתי את הפרחים והפירות של הדיכרואה. - נשמע כמו משהו בעל ניחוח דוחה שעושים ביחידות בחדר הערפל.
הצמח הסיני הזה לא כל כך ידוע במערב למרות שהוא נחשב לאחד מחמישים הצמחים החשובים ביותר ברפואה הסינית.
ראו בעצמכם : http://www.pfaf.org/database/plants.php?Dichroa+febrifuga
קוראים לו כינין סיני והוא משמש נגד מלריה.
בגלל שאת הכינין מפיקים מקליפת עץ דמוי אקליפטוס מכנים הערבים את האקליפטוס "קִינָה".
האקליפטוס עצמו, אגב אורחא, מכונה כך כי הפרח שלו מכוסה בכובעון חמוד שנושר לפני הפריחה. זוהי דרך מצויינת לשמור על אבקה יבשה. (אקליפטוס ביוונית = מכוסה היטב).
המשפחה היא הדסיים למי שתהה.
נחזור לדיכרואה - היא לא כינין ולא אקליפטוס. היא דיכרואה והחומר הפעיל שלה הוא febrifugine
שהוא הרבה יותר חזק מכינין. עד כדי כך חזק שבגלל תופעות לוואי מיוצר החומר הזה בצורה סינטטית מוחלשת בתעשיית התרופות. ראה http://aac.asm.org/cgi/content/abstract/49/3/1169
המקור שלי הפעם הוא דניאל מוסקין הנפלא.
ולמי שלא זוכר (חזרה לאקליפטוס) אז אדון היינמן ראה יום אחד שאנשים שהפיקו כינין מקליפת האקליפטוס גילו סמפטומים של המחלה מבלי להיות חולים כלל. כך הומצאה ההומאופטיה.

מואיריה הורטנסה

ג'ון מואיר נולד ב 1874 וחי עד 1947.
הוא היה אספן נלהב של צמחים ולזכרו קיימת המואיריה.
בדרום אפריקה מכנים את הצמח "ראש עכבר" muiskopvygie ובארצות הברית
מעט האספנים שזוכים לכבוד להיות הבעלים שלו קוראים לו
schmoo plant או מסתפקים במקור = Muiria hortenseae.
המואיריה לא דומה לשום צמח אחר ממשפחת האהליים. שני העלים שלה
מאוחים כל כך שלא ניתן להבחין בחיבור ויש לה שיעור דקיק.
הפריחה בקיץ - נובמבר דצמבר. (לא טעיתי). הפרח לבן וניל (לפעמים סגול) פתוח במשך היום.
הוא ממש קורע את הצמח כדי לפרוח.
תפוצה - אזור קטן בחלק הצפוני של Langeberg במדבר הקָארוּ הקטן. צריך להיות זהיר מאוד -
האיכר שמגדל יענים ושעל אדמותיו גדל הצמח יורה במסיגי גבול אם לא
מתאמים עימו מראש את הביקור.
"ארור מסיג גבול רעהו" - דברים כ"ז י"ז
גידול - חייבים חממה. השקה מעט אבל באופן קבוע בזמן שהצמח גדל.
כאשר מתחיל להצהיב (אחרי הפריחה) הפסק להשקות והסתפק
בהזלפה קלה פעם בשלושה שבועות. הרבייה מזרעים בלבד.
אין subspecies ואין varieties .

ולויצ'יה מיראביליס

בגיל 22 ביקרתי בגן הבוטאני של אוניברסיטת תל אביב.
מ.ה., אחד האחראים שם, הנביט וֶלְוִיצִ'יוֹת ויצאו לו כמעט מאה נבטים. הוא השיג אותם
בדרך לא דרך ואני יודע שהברחת נשק שיחקה תפקיד בהשגת הזרעים. (היום זה כבר פשוט וזול יותר).
כשבקשתי לרכוש נבט בודד הוא לגלג עלי: "תביא רשימה של כל מה שיש לך בחממה שלך. אני אבחר מה וכמה שאני ארצה ובתמורה אתן לך עציץ בודד ".
השתנקתי והחשיתי. שקלתי ברצינות להשתמש באבר מוצנע על מנת לפגוע במ.ה. באחד מקצוות מערכת העיכול שלו.
בלילה אחד כשנה אחר כך מתו כל שתיליו של מ.ה.
ידי, כמובן, לא הייתה בדבר. הנקמנות שלי מעולם לא הגיעה עד גרימת נזק לצמח, יהיה בעליו אשר יהיה. מישהו, סטודנט שכחן, פספס שם בתכנות ההשקייה האוטומאטית.
הולויצ'יה (להלן ו') הוא נפלאה כשמה - מיראביליס. היא נקראת על שמו של איזה אוסטרי שגילה אותה בהקדימו מישהו אחר בפוטו פיניש. היא חשופת זרע, ויש לה אברים זכריים ונקביים בצמחים שונים. (מופיעים בתצלומי אינטרנט פה). גדלה בטבע בנמיביה בלבד.
היא נובטת כשני עלים ונשארת כך עד יום מותה, וזהו יום רחוק למדי אם ניקח בחשבון שהו' העתיקה ביותר היא בת יותר מאלף וחמש מאות שנים !
בינתיים גדלים העלים ומסתלסלים סביבה, מתפצלים, נאכלים חלקית ונהנים בחודש שיש בו הרבה גשם מצמיחה של עד ארבעים סנטימטר.

בזיליקום

זה בזיליקום. יש המון סוגים שרובם הגיעו מהמזרח הרחוק.
אני אוהב אותו מרוסק עם צנוברים, שום, מלח גס ושמן זית. (פסטו).
תמצאו אותו תחת הערך : sweet basil או Sacesd basil
מה שמזכיר לי שלהשתמש בתבלין הזה כשהוא מיובש זה ממש חילול קודש.
הזהרה: בבזיליקום (וגם בטרגון ובשומר) נמצא החומר אסטרגול.
כשנתנו לעכברים הרבה אסטרגול הם חלו בסרטן. אז, אנא אל תגזימו בצריכת הנ"ל.
שימושים ידועים וידועים פחות: הבזיליקום הוא כיום סמל האהבה באיטליה אבל היה
סמל השנאה ביוון העתיקה. בסיפורים אירופאים ניתן למצוא את הצמח כמייצג השטן.
באפריקה אכילתו נוגדת ארס עקרבים אבל רופא צרפתי טען שכל בר בי רב יודע
שהרחת הצמח גורמת ללידת עקרבים מהמוח.
בגלל שכל אחד יודע שנמצאו צמחי בזיליקום ליד קבר ישו אחרי תחייתו משתמשת הכנסייה
בצמח לשם הכנת "מים קדושים". הוא פותח שערי שמיים עבור נוצרים וגם עבור הינדים.
הראשונים שמים אותו בידי המת והאחרונים בפיו.
מי מכם שטרח לקרוא את דקמרון של בוקצ'יו זוכר אולי את הספור המגעיל על ליזבטה
ששמה את ראש אהובה הנרצח בתוך עציץ בזיליקום והשקתה אותו בדמעותיה.
ג'ון קיטס כתב פואמה המבוססת על ספור זה: Isabella or The Pot of Basil