לוף בחולם - לוף בשורוק

אמהּ של ידידתי הייתה מכינה קלופס (ראו צילום אילסטרציה). למרות כישוריה ויכולותיה
עוד לא נולדה האישה שתשווה לִוְויָית חן למאכל הסתמי ולא מעורר התיאבון הזה.
אפילו ההברקה שבהכללת ביצה קשה בתוך קרבי כיכר הבשר הזו לא הצליחה לשנות את
הסטאטוס של המאכל ולשדרג אותו למשהו שמצפים לקראתו.
בעיקרון זהו meatloaf. לא לבלבל עם הזמר/שחקן שהופיע בהרבה סרטים.
http://www.imdb.com/name/nm0001533/
ובצבא היינו מקבלים קופסת שימורים המכילה פסולת בשר טחון מועשר בכולסטרול
מן החי ותוספת נדיבה של שומן ממקורות עלומים. היינו מתעלמים מנוכחות הקופסה ורצים
לחלבה ולפלחי האשכוליות. כל החיילים קראו לזה לוּף (בשורוק) למרות שהחולם המלא
על הקופסה היה מנוקד לתפארת.
במבצע שלום הגליל (שנקראית בפי שלי משג"ל ושהתגלתה כנסוג) חזרה התהילה לקופסת הלוף.
היא תבעה את עלבונה ושיחקה אותה בגדול. היה זה הרעב שהכניע אותנו בזה אחר זה.
המכסים משני צידי הקופסה נפתחו בחריצות ואחד המכסים שימש לפריסת הלוף כשהאחר
משמש לדחיפת התועבה החוצה. מחומם על מחבת (לא היה צורך לשמן כי הדבר הזה הפריש כמויות שומן ורדיקלים חופשיים כמו דבש מחלה הפוכה) הפך הסחי המאוס הזה
למאכל מזין שאיש לא עיקם עוד את אפו בפניו.
ומכאן ללופים אחרים, חשובים ואמיתיים. ראו אותם כהשלמה לפרק "הקאלה לכלה"
שכן הקאלה היא לוף למי ששכח.

קקטוסים לא אריים מתחת לשולחן

אחד מאלה שאני לא רוכש זרעים מהם הוא חממה
גרמנית חביבה בשם קקטן האאג.
המשתלה/חממה קיימת כבר מ 1822 וההיסטוריה
שלה מפורטת ב: http://www.kakteen-haage.com/history.htm
מצאה חן בעיניי במיוחד השורה בה
נכתב שבתקופת הרייך השלישי קקטוסים "לא אריים" גודלו
מתחת לשולחנות.
הסיבה שאינני רוכש זרעים מהם היא כספית (הם מאוד יקרים)
ולא קשורה לתורת הגזע או לנסיבות פוליטיות.
הצילומים הם של אבני חול מנחל צפית.

תפוחים נטולי קפאין

כשהגיעו תפוחי האדמה לאירופה לא ידעו בתחילה מה לעשות איתם.
גרוע מזה, כשהם נחשפים לאור הם מוריקים ובהיותם שייכים למשפחת
הסולניים (הבנתם ? אין שום קשר עם הפקעת האחרת - זו שאנו קוראים
לה בטטה) החלקים הירוקים הם אינדיקציה לרעלן שמתחת לקליפה.
בגלל תכולת הפחממות הגבוהה רצו האצילים שהעם יסכים לאכול את זה
אבל בצרפת וברוסיה כינו את הפקעת - תפוח השטן, והתייחסו אליו כאל
מאכל מזוהם באדמה.
פתר את הבעייה באופן מקורי אנטואן פרמנטייה, יועצו של לואי ה15.
בחלקה מגודרת ושמורה ליד ארמונות האצילים במרכז פריז גודלו תפוחי
אדמה ושלטים גדולים בישרו לכל מי שקרא, כי בפנים מגדלים את תפוחי
האדמה שמיועדים עבור אצולה בלבד.
לואי ה15 ערך בינתיים ארוחה בת 15 מנות שהורכבה כולה מהפקעת שבנושא.
כשהבשילו תפו"הא נעלמו לילה אחד כל השומרים על פי פקודה.
החלקה "נבזזה" והפקעת המזינה קיבלה את המעמד הראוי לה.
בין 1846 ל 1849 הרסה פטריית הכימשון את היבולים באירלנד. כך אחראי תפוח האדמה
גם להגירה המונית לאנגליה, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.
מישהו רוצה לחתוך את התפוח שבאילוסטרציה ולעשות ממנו פירה ?

קיפודן צלבני

שכבתי בין שני סלעים בתנוחה מאוד לא נוחה והזעתי למכביר.
השמש קפחה ללא רחם והרגשתי כיצד אני מגיר את לשד חיי לתוך
האדמה הלבנונית נטולת החסד.
הזמן לא זז. לא העזתי להביט בשעון כי ידעתי שהמחוגים עלולים
לחזור לאחור מרוב עצבים על הבדיקות החוזרות ונשנות.
עשרים ואחד קילומטרים בפנים ועוד שמונה שעות עד המשך תנועה לקראת מארב. ליד מכנסי היה כתם אדמה כהה במקום בו השתנתי, שכוב על הצד, כמה דקות קודם.
הקיפודן שהשתנתי עליו נשא את ראשו בגאון לשמיים ועלץ על מנת
הרחמים המפתיעה שזכה לה.
"אם לא הייתי משתין היו לי כעת יותר נוזלים ?" תהיתי וניסיתי
לנחם את עצמי בסבלם של אחרים.

יולי 1097 בתורכיה היה חם. הצלבנים שחלפו כבר על פני קוניה סבלו מאוד.
בארץ נוכרית (הם עזבו את קונסטנטינופול הביזנטית שבועיים קודם) הכבושה על ידי אסלאם סוני הייתה ההתקדמות איטית. תוך שבוע אחד מתו רוב הסוסים
באופן מסתורי. אבירים רכבו על פרות.
כלבים ועיזים הפכו מכורח השעה לבהמות משא אליהם רתמו כל דבר
שחבל קשור אליו. אלפי צליינים צלבנים כרעו מיובשים ונפחו את נשמתם.
נשים (כן !!) שהתלוו למסע הצלב הראשון ואתרע מזלן הרע ללדת בתקופה זו
זנחו את התינוקות לצד הדרך.
ריימונד איש טולוז חלה אנושות ואיש דת נקרא אליו כדי לקרוא באוזניו
ולהתפלל עימו את הטקסים האחרונים (הוא שרד).
גודפרי איש בויון נפצע מתקיפת דוב.
אנטיוכיה התורכית נראתה באופק ואיש עדיין לא שיווה בנפשו מה יקרה
במצור על האנטיוכיה האחרת, הסורית.

הבטתי בשעון. חלפו להן שלוש דקות. מחיתי אגלי זיעה חומים והספגתי אותם
בחולצתי. אולי האידוי שלהם יצנן אותי.
ידעתי שעוד כמה שעות לא אוכל עוד לאבד את מה שניטל ממני ואאלץ
לשתות את זה בחזרה. מגעיל.
הקיפודן היה מרוצה.

הייתה לי פעם חברה נאת מראה. דומה לרבבות כמוה ושונה ומיוחדת כמוכם וכמוני.
"אמרי לי מי חבריך ואומר לך מי חברי", אמרתי לה.
"אמור לי איפה היית ואומר לך מנין באת", השיבה לי מניה וביה.
היא נדמתה בעיניי לחברותיה, אך מאחורי החזות הגופנית המושכת הסתתר רעל משתק שפיכָּה משריטה עמוקה.
שום דבר בחיצוניותה לא הכין אותי לתענוגות שרוויתי וליסורים שבעטיים התעניתי בגינה.
מטעה ותחמני כמותה, מחייך אלינו כוכב האניס, שאנו מכירים מחנויות התבלינים.
ה Illicium anisatum היפני נראה בדיוק כמו חבר שלו הסיני Illicum verum . גם
אם תספרו את צלעות הכוכב זה לא יעזור לכם. כל מני מספרים יצוצו ושום נומרולוגיה לא תועיל.
בסיני אנו מתבלים. היפני רעיל לגמרי. ממש יכול להכאיב. מכיל anisatin , shukimin , sikimitoxin .
הזבלים הללו גורמים לדלקות בכליות בדרכי השתן ובמערכת העכול. אחר כך מתחילות בעיות נוירולוגיות.
מכיוון שאי אפשר להבחין בין היפני והסיני, נמהלים לפעמים היפנים בסינים ואנשים מגיעים לחדרי מיון .
אבל לא הכל שחור וחום. מצאו שמוש ליפני ועוד כזה שמעניין אותנו. החיסון החדש נגד שפעת העופות
Tamiflu בנוי על חומרים מהחומצה השוקימינית מהכוכב היפני דווקא.
ובנימה אופטימית זו ניפרד כידידים. ועכשיו לפרסומות...

בננות

אוכל היה סלע קיומי, המעיין השופע של האהבה של הורי לאחותי ולי. הוא שהרג בחסרונו את שארי בשרי שנותרו כולם כאחד דפים ריקים באלבום המשפחתי שלנו. לא פנים להם ולא גוף רק שמות. מי מהם שלא רעב עד כלות או קפא למוות נתלה לצד אחיו ואחיותיו בשורות ארוכות ומבהילות שהדירו שינה מעיניי כנער מתבגר המחפש אחר שורשיו בפרויקט בית הספר.

ואוכל היה גם האיום האולטימטיבי. אלוהים בעצמו יורד ממרומים ומעניש את החוטאים שהותירו ולו כזית בצלחתם. תחינות, השתדלויות וזכר הנספים היו התבלינים שהחליקו את מסלול המזון מצלחת "הכול טוּב" וקערת "הטעם גן עדן" המתרוממות שתיהן כְּתִלִים היסטוריים רב שכבתיים לקיבתנו המתחננת להפוגה.

גם הַשְמנת היתר שלנו, הילדים, הייתה אך הוכחה לאהבת אם.

כשהתמרדנו ואטמנו עצמנו לשוועה, נקטה אימי בצעד מתוחכם. ההאכלה הפכה למסדר צבאי בו פיקחה היא, מזלג המנצחים בידה, לאחראית על הקולינריה והמתמטיקה. לכל ארבע בננות, לפי ההגיון החישובי שלה, הייתה רק קליפה אחת. "רק עוד בננה אחת" היה האות לתרגיל אחיזת עיניים שראוי שילָּמד במדרשה לקוסמות ותעתועים.

וכך אכלנו, אכילה המכילה בתוכה את צעקת השורדים וגם את מועל היד המקועקעת קפוצת האגרוף: אנחנו כאן על אפכם.

פרגים ופילים

שלום
אני החתול הדמיוני של אמיר ואני ממלא את מקומו.
אמיר משונה מאוד. הוא שוכב דמום ושקט. פתאום הוא צורח.
הצפרניים שלי לא עד כדי כך חדות!
הוא עסוק כל הזמן. אני אכתוב במקומו על פרג. לא סתם על פרג אלא על
Papaver somniferum שהוא סוג של פרג. סוג אחר הוא למשל האֶשְשוּלְצִיָה (הפרג הכתום, הפרח הלאומי של קליפורניה).
סומניפרום=מעודד שינה. כולנו מכירים את זרעי הפרג השחורים אבל יש גם לבנים!
במזרח הרחוק זה הסטנדרד. אין שום הבדל בטעם עד כמה ששמתי לב.
הזרעים הם באורך מילימטר אחד. הלבנים מעט יותר קטנים. משתמשים בהם שלמים או
טחונים. הטחינה חייבת להיות יעילה אחרת הארומה לא משתחררת היטב. שמירה לא יעילה
עליהם גורמת להם להתעפש. אם אין לכם מטחנה באזור אני ממליץ לחמם על מחבת ללא
שמן ואחר כך להשתמש בעלי ומכתש שיש כמובן לכל. נסו להוסיף לאטריות ופסטה - לא תתחרטו.
הולך מצויין עם אספרגוס, קולסלאו ובעיקר ירקות שורש.
הוא צוחק עלי. נכון! קפצתי על החלון! אז מה, התכוונתי לעשות את זה ממילא!
בארה"ב ובאנגליה צריך אישורים ממשלתיים כדי לגדל את הצמח . הלו ? אתם זוכרים
מאיפה בא האופיום, נכון ?
הקרב היה מר ונמשך שעות. בסוף ניצחתי. בוא ותראה. למה אתה
מתכוון כשאתה אומר "עבודת הגמר של הסמסטר"?
בהודו קוראים לפרג "קוסקוס". לדעתי זה קָזוּס בֶּלִי למלחמה בין הודו ומרוקו.
באיטלקית פָּפָּוֶורוֹ. בספרדית אדורמידֶרָה.
הצילומים מהאינטרנט. שלחתי לכם גם פיל לשם איזון.

קיימן מחוץ למים

צמחים מסוימים הם בדרנים.
יעשו הכל כדי להעלות בת צחוק
על פני המתבונן התמים.
המצחיקים ביותר בעיניי הם המתחזים
הפודלים שבטוחים שהם אמסטאף
הבומבילות המשכנעות שהן דוגמניות כפונות

זותי התחזתה ללא פחות ולא יותר לקרוקודיל
איזו יומרנות
ואיזה בצוע

Ceropegia bosseri
אולי
Ceropegia armandi

ווייטסלואניה קראסה

הכנסתי את היד לכיס.
זוג מכנסיים ישן. לא לבשתי יובלות.
בפנים היה פתק מעוך. רשימה.
משהו שעשיתי משעמום בשעה מתה מזמן.
הרשימה כללה כמובן את כל השיאים הבוטניים.
מספר שניים שם היה white-sloania crassa
אני נמנה על אלה ששמים מקף בין שמות המגלים.
אני שייך למיעוט, מסתבר.
לא תחושה חדשה עבורי.
צמח נדיר מאוד בטבע. נראה כמו אבן.
מוגן על ידי שבטים פראיים שמשתמשים בו בטקסים דתיים.
עונש מוות לנושא בכליו אחד כזה.
עד לפני עשור אפשר היה לראות רק אחד כזה (והוא
היה מכלוא עם צמח אחר ממשפחת האסקלפיים)
זרעים זלגו ממדגסקר החוצה.
שלושה באו במעטפה.
שניים נבטו לפני שלושה חודשים.
בבגרותם יגיעו לגודל אגרוף.
הפרח מהמם. אם אזכה, אחלוק.
הבטתי בשאר הרשימה.
השלכתי אותה.


--------------------------------------------------------------------------------

פרוקקטוס וכנימות

הייתי בן 18 והוא היה האליל.
ניהל חממה של קקטוסים ליד הקאנטרי ושלט ביד רמה
באגודת הקקטוסנים (כן, יש דבר כזה שעדיין פעיל אפילו היום).
הוא ייצא צמחים לחו"ל ומכר בארץ במחירים שערוריתיים.
אנשים שנאו, פחדו, העריצו ותעבו את הרודן שבערוגות בטון
הנביט קקטוסים מזרעים.
הסדקים הראשונים בגלאזורה ניגלו לעיניי כשאחד הקקטוסים שקניתי
"נשפך" החוצה מהעציץ בעומדי בקופה. גם אני, הלא מנוסה, יכולתי להבחין בנקודות חשודות,
לבנות, על השורשים. מבט קרוב יותר גילה לתדהמתי שהנקודות הללו זזות ומתנועעות .
יש כנימות על השורשים, אמרתי לו.
הוא הכחיש.
הראיתי לו.
הוא הביט בי בחשד ואחר כך במוצג המרשיע.
חשב לרגע, נאבק עם עצמו הכחיש שוב במצח נחושה.
שתקתי. בבית הוצאתי את כל הצמחים מהעציצים ולכל הנגועים (היו המון
כי היו צמחים מרכישות קודמות ובינתיים הכנימות התרבו ונדדו מעציץ לעציץ) קצצתי את כל מערכת השורשים והתחלתי מחדש. בקקטוסים זה אפשרי. באותה תקופה לא השתמשתי
ברעלים בכלל.
החממה שלו שבתה לשנים ארוכות ולאחרונה נפתחה שוב. למרות שראה אותי עשרות
פעמים הוא לא זיהה אותי. גם את שמות הצמחים שלו הוא בקושי זוכר. ערך הקרקע
של המשתלה (ליד עיר הסרטים) הוא אסטרונומי אבל הוא תקוע שם מפלבל בעיניו הלאות.

הצמח ההוא שחשף את ערוותו של האיש פעמיים פורח היום אצלי 30 שנה אחרי.
הוא נמכר לי כ Ferocactus herreaea . משקלו היום כעשרים וחמישה ק"ג. כשרכשתי אותו היה
משקלו 15 גרם לערך. הקוצים שלו מאונקלים ואכזריים מאוד.
בספרות מצאתי פעם תאור של קורבנות האינדיאנים בחצי האי יוקטן המשופדים על הקוצים
ללא יכולת תנועה בזמן שליבם נעקר. ניחא. מצורפת גם אתנחתא קומית
לחדי ראייה.

והיום שיעור יצירה:
1. איספו אזוב ממקומות שהוא גדל. לא זעתר אלא הכריות הירקרקות והרכות.
2.שפכו פחית מכבי לבלנדר (אם תרצו לשתות בירה אזי ישנם מוצרים
פחות נחותים ממנה).
3. הוסיפו כפית סוכר ואת הטחב מסעיף 1 למעלה.
4. כמה פולסים ייצרו מחית נאה.
5. מצאו מקום לח ומוצל, רצוי אחד כזה המביט צפונה.
כאן אני מתאפק ולא מציע מקומות שהשימוש בהם מועט
בשל הנסיבות
6. באמצעות מרית (שפכטל) ציירו גרפיטי במקום הנ"ל.
ניתן ואף רצוי להעזר בסטנסיל.
7. שימרו על לחות באמצעות ריסוס במשך הימים הקרובים.

קיבלתם ציור קיר דקורטיבי להפליא.

תמר הכי הכי הכי

הראשונה, אשת ער, בנו הבכור של יהודה, הצטיינה בתחמנות מדהימה. אחרי שנוכחה שילד לא
ייצא לה מבעלה המת ומאחיו המשחת את זרעו ארצה (ממציא האוננות - אוֹנָן) התחפשה לזונה
ופיתתה את חמיה. במקום תשלום התעקשה על פיקדון וכשכרסה בין שיניה ושניות לפני הוצאתה
להורג בשריפה היא מנפיקה אישורי אבהות ומסמכי בדיקת רקמות שאין עליהן עוררין.
השניה, ניסתה לתחמן אבל לא היה לה די זמן לשכנע את אחיה, אמנון, שיוריד ממנה את הידיים.
זו בת דוד ממעכה או אולי בת מעכה שהתקבלה אצל דוד כבתו שלו. הנקמה צצה מידי האפוטרופוס
הכללי לענייני אחיות, אבשלום, שחיסל את אמנון הנוכל החרמן, זה שמאס בה שנייה
ורבע אחרי שבא על סיפוקו ולא שעה לתחנוניה.
חצי מהשלישית - חיברנו את שניהם וקיבלנו את הצמח ממשפחת הסגליים.
הרביעית היא מפוארת אמיתית תמר, אשת דוד, הובילה את צבאה הצנוע ב-1203 לניצחון מרשים על
400,000 סלג'וקים. בזכותה ועליה נכתבה הפואמה בת האלמוות "עוטה עור הנמר". זוהי המלכה
הגרוזינית הנוצריה תמר בגרטיוני.
ונצחי לא פחות הוא עץ התמר, משבעת המינים Phoenix dactylifera , צמח מוגן שכמעט ונכחד.

דינטרנטוס מיקרוספרמוס פוברולוס

פורח אצלי כשהוא בטוח שבא האביב
שום דבר שאמרתי לו לא שינה את דעותיו המוצקות
באשר ללוח השנה ולמועדי פריחה
בחצי הכדור הצפוני
והלוח העברי עם שלל חגיו האזוטריים
הקשורים איכשהו לחקלאות לפעמים
רק מעלה גיחוך וחמלה
אצל הדינטרנטוס
מיקרוספרמוס
פוברולוס

מוכר

אנחנו מוצאים נחמה במוכָר.
בגלל זה אנו שומרים נאמנות לבית, לאישה, לבעל, לצמחים שלמדנו לאהוב.
הזר מפחיד אותנו ואנחנו שוכחים שבנותינו יתחתנו עם זרים, שכל מי שטרם הכרנו
הוא נוכרי ושאולי כל מה שאנו חיים לאורו הוא שגוי, מוטעה.
אולי בעצם הם, האחרים, רואים אותנו לא כל כך בסקרנות כמו גם בתעוב חרדה ופחד ?
ולכן חשוב להם והם מבררים מאיזה עדה אנחנו, מאיזה מין, איפה גדלנו, שרתנו בצבא, עבדנו .
כל משהו שיגרום להם מעט הזדהות ויפחית את החרדה.
ואנחנו? בסתר לבנו אנחנו יודעים שכל אדם מעניין, יחיד במינו, אקזמפלר
ייחודי וחד פעמי. יחד עם זאת ביננו לבין עצמנו אנחנו חושבים, בעצם יודעים
שרוב אלה שמסביבנו יש להם חיים משועתקים ומשומשים, דעות שניכסו
מהרדיו או העיתון, רגשות מצוטטים מסרטים.
אם כן, אפוא, אני קורא היום לא רק לסובלנות (היכולת לסבול בשקט את הזר והשונה),
אלא בעיקר לפלורליזם (היכולת לדעת שאולי אני טועה והוא צודק באמונתו, דעותיו
והעדפותיו המיניות).

שיניים אדומות

בפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל הייתי בן עשרים ושתיים.
החזיר היחיד שהכרתי נאכל על גריל וקראו לו "לבן" או מבושל ואז כינו אותו שינקן.
והנה להפתעתי, במסעדה איטלקית צנועה הונחה לפני צלחת ועליה פלחי תאנים שקליפתן
שחורה על גבי פרוסות דקיקות של בשר מופלא - פרושוטו קְרוּדוֹ.
הטעם המעודן רדף אחרי וטרד את מנוחתי. בנסיונות לשחזר את החוויה התחלתי לתור
אחרי ספרי בשול שיסבירו לי כיצד להכין פרושוטו קרודו. לא היה אז אינטרנט ובחנויות
ספרים פשוט משכו כתפיים ועברו ללקוח הבא בתקווה ששאיפותיו צנועות משלי.
הבעייה באה אל פתרונה אחרי שנים מעטות (זוכרים ? אין אינטרנט). קרובי משפחה
שידעו על המצוד אחרי המתכון הביאו לי ספר בישול איטלקי שהכיל הסבר.
לא אלאה אתכם בנפלאות התרגום. בסופו של דבר התקבל המשפט הראשון הנהיר
מהמתכון וכך הוא היה: קח את נתח ירך החזיר למערה הסמוכה למקום מגוריך, שם
השרה אותה מספר שבועות במי גבינת תאואים.
ונעבור לתאנים. אנחנו אוכלים את ה synconium, מין עטיף המכיל הרבה פרחים. יש עצי תאנים הנזקקים להפרייה של צרעה זעירה החודרת ל"פרי" וישנם סוגים שאינם נזקקים.
עץ התאנה הוא מין של פיקוס - Ficus carica.
גם השקמה היא סוג של פיקוס והיא נזקקת לצרעות שלה (שאינן נפוצות בכלל בארץ).
ברפיח ראיתי ילדים אוכלים פירות שקמה שהכתימו את כל חלל הפה שלהם באדום קניבלי.
השקמה היא עץ רהיטים משובח ויש הטוענים שמוצא כל השקמים בארץ מעץ אחד
היכנשהו ליד נהריה.

תלתלים שחורים

פעם היה לי שיער שופע.
תלתלים בקו הכתפיים מופיעים בצילומי שחור לבן ישנים.
כשקו השיער החל בתהליך ההתנתקות וההתכנסות הייתה זו רק יריית
הפתיחה. עוד לא הגעתי לפוטו פיניש וכבר אני מאפיר במקומות שונים,
חלקם מביך אותי. בשל סיבות הכרוכות בנוחיות ואסטטיקה גזמתי את
הצימוח המִדלדל בראשי למ"מ בערך. כתגמול החלה תפארתי לבצבץ
מהאוזניים, האף, ואזורים נבחרים שאינם משתקפים במראה בזמן
שאני חולף (במהירות ובחופזה) מולה.
ועל כל זה חשבתי כשראיתי את האלבוקה ספיראליס. (רצ"ב).