רשומות
כפי ששיערתי, תוך דקות מהרגע שכץ נכנס למכוניתו
ונסע, החלו לכנוס אלי השוטרים שבשטח.
ראשונים הגיעו שירן ועידן, מתנשפים בתחפושות
הדייגים שלהם. הם ישבו לידי והביטו בי כאילו הם מקווים שאני מתכנן להימלט מפניהם. שירן
עמד נבוך מעט והחזיק את שני הדליים מאחורי גבו. ניחשתי שהוא לכד במקרה דג ועכשיו
הוא מגונן על שללו. דקה מאוחר יותר נופפו לנו ראלה ורועי מרכב בעל לוחיות אזרחיות
ורמזו לנו להיכנס פנימה.
"ארוחת בוקר בעכו?" שאלתי את ראלה,
מתעלם משאר היושבים.
"כן, אנחנו ניסע איתך. שירן, אתם תחזירו
את האזרחית למרחב". רועי היה זה שהשיב.
הדרך לעכו עברה בדומיה. לפני הכניסה למסעדה
המזרחית הקטנטנה וידאתי ליתר ביטחון שכץ לא בסביבה. חשבתי שזה יהיה לא ראוי אם
עשרים דקות אחרי פגישה פרטית ארָאה יושב עם מי שעשויים לעצור אותו.
"שלוש פעמים חומוס עם פול", גנח רועי
לכיוון הבעלים של הכוך. את שלושת השולחנות האחרים עיטרו בערבית תפריטים
כתובים בערבית
על עמוד תלוש ממחברת.
"אתה עדיין עובד בשבילו?" שאל רועי.
"לא". סוף סוף לפת שהסמיקה מסלק ולא
מצבע מאכל.
"פוטרת?"
כשמגיע יוני יש במסעדות בעכו מלפפונים קטנים
שנכבשו במלח, שום ושמיר.
"לא פוטרתי ולא התפטרתי. נפרדנו. הצעתי את
הגרסה שלי לפתרון התעלומה ואז נפרדנו".
"הוא אימץ את הפתרון שלך?"
שלוש צלחות בינוניות של חומוס, במרכזה של כל
אחת גבעה חומה מעלת הבל, הונחו לפנינו. על כל תל היה אחו קטן של פטרוזיליה קצוצה
ופיסות פלפלים ירוקים חריפים כאש שׂוֹחִים במשרה לימונית. מי שירד למרגלות הגבעה
מצא שם שלולית צחורה של טחינה חמצמצה שנועדה לשבור את אטימותם היצוקה של הפולים. ניגבתי
ביסודיות חצי מהצלחת לפני שעניתי. רועי וראלה לא פיגרו הרבה אחרי.
"הוא לא דחה את הפתרון שלי. אני לא יודע
אם הוא קיבל אותו כנכון כי הוא שמר על חזות אטומה לאורך רוב השיחה".
"במה הוא כן הודה?" שאלה ראלה.
"בכלום, הוא היה זהיר מאוד ולא הסגיר
מאומה. וכן, כשנפגשנו הוא בדק אותי ביסודיות".
שלושה ספלונים של קפה ערבי מבושל עד זרא הופיעו
ללא התרעה.
"טוב, איגור, עכשיו תספר לנו לאט לאט, כמו
למפגרים, מה לדעתך קרה בארוחה ובכלל".
הסתכלתי על רועי והתחלתי לחייך.
"אני שמח שזה מעניין אותך. חשבתי כבר
שלעולם לא תבקש".
סיפרתי להם הכול.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה