רשומות
ההוראות היו ברורות.
"מחר בחמש לפנות בוקר אני אחכה לך ליד
האנדרטה שממערב לכביש מצפון לאכזיב. איגור, אתה מכיר את המקום?"
"כן, למה כל כך מוקדם?"
"תהיה שם".
צילצלתי לראלה והודעתי לה. ילד טוב. היא אמרה
שתתקשר אלי בחזרה תוך מספר דקות.
כשהנייד צילצל היה זה כבר רועי. חזרתי על כל
הפרטים והוא קילל.
"החדשות הטובות הן שלא נראה לי שאתה הולך
להיפגע במקום כל כך פתוח, הכי פחדתי מחורשה או יער", אמר. "איך אני
מצליח לשתול מישהו שם? מה שיותר חשוב לי זה לדעת מה הוא יגיד לך".
"שכח מזה", אמרתי מיד.
"בבקשה, איגור. משהו קטן בבית השחי, על
הרגל, אתה תגיד איפה".
"חוּטְהַא פְטִיזַכּ", אמרתי לו
בגסות וניתקתי.
חצי שעה אחר כך התקשרה ראלה.
"טוב איגור, אז ככה. רציתי לומר לך שיש לך
חבר אחד ממש טוב ושלא חכם לעצבן אותו כל כך".
"בואי הביתה, ראלה, עוד כמה דקות נגמרת
המשמרת שלך".
"אני מאחרת לפחות בשעה", פתאום היא
נשמעה פחות מודאגת, כמעט שמחה.
"טוב, אני אאכיל את עידו ואוציא אותו ואת
סוס לסיבוב. המסלול שעשיתי איתך מלא בבחורות צעירות וחתיכות לאורך הדרך. אני בטוח
ששניהם ייהנו".
"מניאק סוטה".
"גם אני אוהב אותך, ראלה".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה