רשומות
את כל הדרך עשיתי בחשיכה. התנועה הדלילה לא
עיכבה אותי וכבר בצ'ק פוסט ראיתי שאני הולך להקדים. עם העין על השעון עצרתי בצומת
קריית אתא לבורקס טרי וספל קפה נוסף. לידי ישבו בני תשחורת שחרשו את עמק האלכוהול
כל הלילה ותדלקו את עצמם במשהו שיפיג את האדים המסגירים לפני לכתם לישון בבתיהם.
המשכתי צפונה. הקריות נמתחו כבר כמעט עד עכו.
אד מבאיש מהמפעלים באזור עמד באוויר ומנע ממני לנחש את קרבתו של הים. חשבתי על
ראלה. היא קמה יחד איתי והתיישבה במיטה. כשהייתי לבוש לגמרי היא קמה ובאה לחבק
אותי. כמנהגה, היא ישנה עירומה ולא טרחה כעת לכסות את עצמה. היא לא אמרה דבר, ידעה
עד כמה פניה נוספת תהיה נואלת.
עוקף עכו יצר קפנדריה נוספת מסביב לאחת הערים
היחידות שלא נכנעו לנפוליאון. גם הנעמן שעל פניו חלפתי עכשיו לא הקל על הקיסר.
החיילים הצרים ששתו ממנו חטפו בילהרציה, השתינו דם וטענו שהמים הופכים אותם לנשים.
התחבקנו. לא רציתי להיות הנוטש. ביקשתי שתחזור
לישון.
והנה האקוואדוקט שהוליך מכברי לעכו. וכבר אני
בנהריה. הבטתי בשעון. אני מדייק. הכפר הפיניקי ומולו האנדרטה. לידה כבר חונה רכב
כהה.
היא חזרה למיטה.
דמדומי שחר מאפשרים לי לראות את צבעו. הוא ירוק.
החניתי לידו. עוד לפני שדוממתי את המנוע כבר היה אריה כץ ליד חלון הנהג מציץ פנימה.
יצאתי ולחצתי את ידו לשלום.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה