רשומות
שלושתנו ישבנו והבטנו בלהבות הקטנות. היינו מעט
מטושטשים מהשמפניה. לעידו היתה סחרחורת קלה מהמשקה וגם משפע המחמאות על עוגת
הגבינה. הוא שכב פרקדן ועפעפיו חצי מוגפים. ראלה ואני ישבנו צמודים והחזקנו ידיים.
היא שתקה רוב הזמן ולחצה חזק את ידי.
שלושים מטר מאיתנו צילצל הנייד שלי. הלכתי
לאוטו ועניתי. זה היה אריה כץ. הוא צילצל ללא סיבה, רצה לשאול
מה שלומי. אמרתי לו שהגיע הזמן שניפגש שוב. הוא כאילו חיכה למשפט הזה.
יכול להיות שמשהו בצליל הקול שלי היה נוקשה
וחלול. הוא שאל אם זאת הולכת להיות שיחת סיום. אמרתי שלדעתי כן.
"טוב", הוא נאנח בהשלמה כאילו אמר
שלכל דבר טוב חייב להיות סוף. הוא יצלצל אלי ויקבע זמן ומקום. בסדר מבחינתי?
אמרתי שכן. חזרתי לראלה ולמדורה הקטנה. הוספתי
עצים ולקחתי שוב את ידה. היא התעניינה מי זה היה. אמרתי לה. היא הפנתה את ראשה
לעומתי וביקשה ממני לא ללכת. אמרתי שאני חייב. היא התעקשה והתבצרה ולא הרפתה. בסוף
סחטה ממני הבטחה כי לפחות אתן לה מראש את המקום והשעה בהם תתבצע הפגישה ביני לבין כץ. הסכמתי.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה