אלון השעם

זה ספור של אהבה, תלות והתפתחות הדדית. הסגנון הוא של "לא
יכול בלעדיה וגם לא יכול לירות בה".
שרידי פקקים קיימים כבר קרוב לשלושת אלפים שנים.
יין קיים יותר. בייצורו צצות להן בעיות איומות. איך להגדיל את אחוז האלכוהול
(הוספת סוכר לשם תסיסה נוספת, שמרים מסוג אחר שלא הושחתו בתסיסה
הראשונה), הפיכה לחומץ, עכירות של הנוזל, טעמי לוואי בלתי רצויים וכו'.
בשבת האחרונה, במגרש החנייה של קניון (מלה מגעילה) אלונים, אנה ואני
הבחנו במספר אלוני שעם נטועים בין השדרות הריקות של המכוניות. היה מוקדם, העצים צעירים ורכים, עודם באיבם, ברם על כל אחד מהם צימחה
שכבת שעם רכה וענוגה.
השעם נתן פתרון יעיל להחמצת היין. גם ללוחות נעיצה. אני משתמש כבד
בלוחיות שעם קטנטנות להפרדה בין לוחות זכוכית. אני רוכש גליונות גדולים של שעם חתוך מראש ומודבק על נייר שמנוני.
את השעם "בוצרים" מהעץ בפעם הראשונה כשהעץ בן 25. מותר להסיר רק
אחוזים ספורים מקליפתו (בין 25% ל 30% כמדומני). ה"בצירים" השני
ואילך יחולו בהפרשים של 9-12 שנים זה מזה לפי התאוששות האלון.
ישנם עצים שמסוגלים ל"הניב" כטונה של פקק בכל פעם.
בקליפת העץ קיים החומר סוברין שבתוספת לאיכות הקליפה נותן גמישות,
אטימות כמעט מושלמת וצפיפות חומר נמוכה.
מי שמנגן על כלי נשיפה בעלי מקשים יודע שפקקים איכותיים עוזרים לנגינה
שאיננה מקרטעת.
הצילומים מהרשת.