רשומות
הלכנו שָנים וידענו שיום יבוא ונגיע יחד עד הקצה
אל המקום שממנו אי אפשר עוד להמשיך
המים אזלו ופרורי המזון שנשרו מפינו לוקטו בקפידה כדי לשמש
לארוחה אחת נוספת
אנשים תמהו כשאמרנו להם לאן מועדות פנינו
אבל על פי המסורות העתיקות כיוונו אותנו לָשָם
בו נגמר הכל
אחרים משכו בכתפיהם
אם תחזרו, אמרו לנו, זה כבר לא יהיה אנחנו
ואתם לא אתם
כשהתקרבנו, הכחול נהיה כהה יותר והשמש הצחירה
לא היה שלט, אבל הציקדות השתתקו וידענו שנכנסנו לַתְּחוּם
שביל בטון מוזנח הוביל אל
הכָּאוס והשקט
ומעקה חצץ בינינו לבין הכלום המצולתי
חשבתי: אין פה אפילו חנות מזכרות
הפוסט הזה הוא שירה צרופה. התרגשתי
השבמחק