למה אני חי אחרי ששתיתי קיקיון?

אתם מכירים את החידות הקיומיות הללו שנשארות בירכתי המוח ?
כשמשהו לא מסתדר עם העובדות אבל אתם לא טורחים לברר עד הסוף ?
אָלֶק - דיסוננס קוגניטיבי, אני אומר לכם.
זה מה שקרה לי עם השמן קיק. עושים אותו מקיקיון, אותו הצמח הארסי נורא
שאם ילד בולע 2 פֵּירות שלו הוא מת מייד אחרי יומיים. (איש בוגר צריך 6, סוס 5,
חזיר 6 [מוכר לא ?] ודווקא ברווז צריך לאכול 50 כדי למות).
אז לפני הכל הרעל הוא ריצין - קטלני פי 6000 מציאניד ופי 12000 מרעל של
נחש פעמונים. אין תרופת נגד וגם אם נשארים בחיים נשארות בעיות שהופכות את
החיים למעמסה גדולה (ולא בגלל השלשולים - זו רק ההתחלה).
אז למה נתנו לי לשתות שמן קיק (מזרעי הקיקיון כשהייתי ילד) ולמה אני
עדיין חי ?
כי הרעל הוא מסיס במים ולא בשמן ואילו השמן הוא שמן. אז מקררים את מה
שיוצא מהזרעים ופשוט מפרידים. רעל לחוד ושמן לחוד.
לקריאה נוספת :
http://www.hort.purdue.edu/newcrop/duke_energy/Ricinus_communis.html

http://www.ansci.cornell.edu/plants/toxicagents/ricin/ricin.html

http://en.wikipedia.org/wiki/Ricin

http://en.wikipedia.org/wiki/Castor_oil



--------------------------------------------------------------------------------

זיקוקי צלפים

בצופים היה המשחק הזה שבו היינו אמורים להתגנב בלילה
אל המדריך.
לפעמים הוא היה מרים זיקוק לאויר. מי שלא קפא במקומו נפסל.
בתאורה המסמאת רואים בעיקר תנועה ופחות דמויות.
בהנחה שהבגדים שלך לא בולטים קל לצלוף במי שזז
והיתרון של קפיאה במקום הוא גדול.
תנועה גם דורכת את יצר הציד אצל טורפים - שכב דומם, כסה כמיטב יכולתך
את החלקים שחשוב לך לשמור על שלמותם וקווה שהרע מכל יפסח עליך.
בזה נזכרתי כשראיתי את פרחי הצלף.
כל פרח זוהר בזיקוקי אבקנים ומתעלם כעת מהאופציה להיות
כיסוי עתידי לפיצה.
(הצלום מאתר הגנים הבוטניים של בריטיש קולומביה(

רמה את התייר

רק כששאלנו את התושבים המקומיים הסתבר לנו כי זו מדיניות ממשלתית.
זה נכלל בחומר הלמוד בבית הספר ואף בקוריקולום של מספר אוניברסיטאות
בצפון הפירנאים.
אנשים משכללים את מיומנותיהם ללא הרף
והופכים זאת לאומנות צרופה שלפעמים יש רווח בצידה ולרוב נעשית
אך כדי למלא צרכים נפשיים.
מהגיל הרך מבוצעים מעשים נפשעים/קונדסיים אלו
לפעמים תחת השגחת ההורים, כמו במקרה המצולם.

פרחים קונכיות ובגדי ים אופנתיים ומיוחדים

רומולאה צידונית, גאופיט מהאירוסיים. פורחת גם בישראל.
השם הבוטני שלה הוא Romulea phoenicia
אז למה לקחו את הפיניקים והחליפו לצידון ? כי הם חיו באזור הזה ?
לדעתי מי שהחליט על השם פשוט בחר בחלופה קלה.
עכשיו להסבר השם: phoinix ביוונית זה הצבע ארגמן. מזה באו הפיניקים.
הפיניקים הפיקו את הצבע הנדיר והיקר מקונכיות.
אילו קונכיות ? מ Hexaplex trunculus
הם מכרו את הצבע בכל העולם. לא רק הם. הטריק הזה משותף לתרבויות רבות כולל
בבלים, יוונים ואפילו ממרכז ודרום אמריקה.
ברומא, ככל שמעמדך היה גבוה יותר היה יותר ארגמן בטוגה ובטוניקה שלך.
רק גלימתו של הקיסר הייתה ארגמנית כולה.
יש קונכיות שמפיקות כחול ויש ארגמן. האמת היא שהצבע משתנה בהתאם לסוג הקונכיה
ולמזג האוויר. כמה שחם ושמשי יותר יהיה הצבע אדום יותר. (זוכרים "תכלת וארגמן" ?)
הפיניקים ריסקו את הקונכיות ואת הנוזל השקוף שפכו על בד.
הצבע חזק ואינו יורד בכביסה.
לפרח קראו כך בגלל צבעו.
דייגים יפניים הצוללים לצוד פירות ים צובעים את בגדי הים שלהם בארגמן קונכייתי כדי לקבל
יכולות פיזיות ונפשיות מוגברות שיסייעו להם בצידם.

http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=specie&specie=ROMPHO

http://en.wikipedia.org/wiki/Hexaplex_trunculus

קרלוס לועס לופופורה ויליאמסי

נסעתי בצ'יוואווה.
השמן טפטף רותח על האספלט המאובק.
במושב האחורי רבץ ארגז פחיות שמן שנועדו לספק את צמאונו
הבלתי נדלה של מנוע האלומיניום המזורגג שהסיע את השברולט וֶגָה-יונברסיטי.
קניתי אותה חודשיים קודם לכן בשבע מאות וחמישים דולר וסרבתי
להתייחס ברצינות לחיוך השמנוני של בעל מגרש המשומשות.
ליד תחנת הדלק קניתי כמה טורטיות וקערת סברס ארגמניים.
החור בקארטר סרב להסתם מעצמו והמשיך לטפטף נוזל שחור וצמיגי.
road runner רץ על האדמה הסדוקה ולא השמיע שום "ביפּ-ביפּ".
הבטתי במפה וידעתי ששני מייל מערבה גדל מצבור גדול של פיוטה.
אם אלעס את הציפה המרירה אאבד שלושה ימי טיול יקרים.
כל מה שאקבל בתמורה יהיה טריפ מסקלין.יום סיוט ויומיים של צבע ומוזיקה.
אולי בן אדם אחר יחזור מהמסע. בכלל לא אני.
יותר מדי ספרים של קרלוס קסטניידס בגיל 15, נאנחתי לעצמי.
עצמי נאנח באכזבה ודמיין לעצמו בר אפלולי ובקבוק טקילה מנחם.
הבטתי לקרקע, שם נקוותה כבר שלולית פעוטה של שמן מנוע שזוף.
החזרתי את קערת הזכוכית הריקה לילד המטונף ושלשלתי
לידיו חמישה פזוס.
נופפתי לציפור והשמעתי לה קולות של קויוט מזה רעב.
כשהנעתי, היא רצה לצד האוטו כמו מלווה אותו לשלום.
המשכתי דרומה.

אין פולים בטימבוקטו

הדבר האחר שניתן לפתוח אותו עד לגודל של כמעט מסך הוא פול קקאו. בשבוע הבא
אשתה אולי כמה ספלים מהבילים של משקה המופק ממנו במעדניה בשם שפרונגלי ואחשוב
על העץ שהחל מהשנה החמישית שלו אוספים את פולַיו בעיקר עבור אבקת וחמאת קקאו. וגם שוקולד. חמאת קקאו נקראה פעם "השמן היקר ביותר" (אז עוד טרם שמעו על הארגן. מי שפעם דחף לקצה התחתון של מערכת העכול שלו פתילה (סיפוזיטוריום) לטיפול בטחור סורר למשל (נר), שידע כי הוא צרכן קטן של חמאת קקאו.
זרעי הקקאו מכילים 456 קלוריות ל 100 גרם. בין השאר יש שם phenylethylamine שהיצור שלו בגוף נפגם בעתות משבר ודכאון. מי שאהבתו שברה את לבו ואכל שוקולד - נכח בהשפעתו המנחמת ויודע על מה אני שח.
לא לזלזל בקפאין - 13 מ"ג לספל קקאו. לשם השוואה בספל אספרסו יש 310, בקפה מבושל 100, בתה אמיתי 10-50, בקפה נמס כ -65, בקוקה קולה 20, בפפסי 10.
1000 מ"ג מייצרים תופאות לוואי לא נעימות. 10,000 הורגים אותך.זה בסך הכל שלושים ושניים ספלוני אספרסו. אומרים שאונורה בלזק (שהוסיף לעצמו דה באמצע השם), מת מזה אחרי התמכרות קשה.
העץ, אמריקאי במקור, גדל היום בעיקר במערב אפריקה (גאנה, ניגריה וחוף השנהב)
ולא מעשיר כל כך את המגדלים. http://www.globalpolicy.org/socecon/develop/africa/2002/1030cocoa.htm
יש גידולים גם במאלי, אבל לא באזור טימבוקטו. עיר יפהפיה ושווה ביקור, ברם, תביאו את הקקאו שלכם אתכם לשם.
הבציר מתחיל לרוב בספטמבר באפריקה ונמשך עד פברואר. קטיף שני יקרה במאי יוני.
הפירות נחתכים באמצעות סכין ומונחים להבשלה על הקרקע. את הסכינים לא משאירים יחד עם הפירות. אחר כך שוברים את הפולים ומסירים את הזרעים (20 עד 60 לפול). מתסיסים אותם כמה ימים ואחר כך מייבשים בשמש. עכשיו הזרעים הסגולים הפכו כבר לחומים. אורזים ושולחים לצרכנים - אירופה וארצות הברית שם תהיה קלייה, ריסוק, הפרדה של הליבה, טחינה והפקה של השומן.
על שוקולד : http://www.exploratorium.edu/exploring/exploring_chocolate/

אינסטלטורים ברקים ועגילים

כשהייתי ילד הייתה לשכנים פיסת אדמה מכוסה בצמחים שיחיים שיצרו מבוך.
הייתי זוחל פנימה ומסתתר שם שעות. מביט על עכבישים ומאכיל אותם
בכל דבר חי שהצלחתי לצוד. חולם, לפעמים מדביק את עלי הכותרת
התכולים לתנוכי אוזני, עגילים ready made. הלק על הצפרניים היה עלי
כותרת של פֶּלָרגוֹנִיוּם. התקופה של הטשטוש המיני נגמרה מתישהו בגיל שש
לערך אבל ארוטיקה וצמחים נשארו כרוכים זה בזה לתמיד.
לצמח קוראים Plumbago auriculata וראיתי אותו גדל בר בדרום אפריקה (איך לא)
יש 15 סוגים בעולם, חמישה מהם מדר"אפ.
השם auriculata מתייחס לכך שבסיס העלה מזכיר אוזן.
Plumbago בא מplumbum שזה בלטינית עופרת. בעברית מכנים את השיח עופרית.
השם נולד מצבע הפרחים = כחול עופרת. אל תתפלאו אבל ניסו לטפל בהרעלות עופרת
באמצעות הצמח. צירפתי גם תמונות של פריחה לבנה (זוהרת בחשכה !).
מכיוון שהכינו צנרת מהמתכת עופרת באימפריה הרומית (מסביר את התמוטטותה) לאינסטלטור קוראים באנגלית plumber.
אחת מהתכונות שיוחסו לצמח היא הרחקת ברקים ולכן הוא נשתל פעמים רבות במרכזי ישובים כפריים בדרום אפריקה.
ובל נשכח את התכונה הכי מעצבנת: הזרעים נדבקים לעוברי אורח.
תקופה מסוימת הצמח כונה Plumbago capensis (פלומבאגו של הכיף) אבל השם המקורי היה זה שרשום בשחור והשיבו עטרה ליושנה.
הצילום הגדול של : Andreas of Bogotá, Colombia .

קרם פנים ובהק עקרבי

נכנסים ולא יודעים לאן ואם אפשר לצאת ואיפה.
הכל התחיל ב Sarcocaulon . אמרו לי שנורא קשה אז דווקא ניסית והצלחתי
להנביט. ואז שינו את השם לשם אחר נורא יפה - מונסוניה.
ממש סקסי השם הזה בעיניי.
הצמח הוא מהגרניים ולתומי סברתי שכמעט כמו כל דבר אחר בעולם הוא מתחיל ונגמר
בנמיביה ובדרום אפריקה. התחלתי למצוא אותו פתאום צפונה יותר בהתחלה בסנגל
ואז בסודאן.
בסוף גם בדרום הארץ. שלנו, כן.
פה מתייחסים אליו יפה ומכנים אותו בָּהָק. יש שניים. הראשון הוא Monsonia nivea
ותרגמו את זה יפה : בהק צחור. המלה הלטינית מפנה אותנו לפנים ולניקיון בהיר
וגם אחר כך לסבונים וקרמים.
עם השני הסתבכתי לגמרי. Monsonia heliotropioides .
ראה : http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=specie&specie=MONHEL
הליו - שמש. הליוטרופ - מכשיר איתות המחזיר את אור השמש ומעביר מסרים
באמצעות סינוור מבוקר.
וגם אבן יקרה למחצה שעליה כתמים הנראים ככתמי דם.
ובגלל זה אולי זה סוג של סגול.
ואז מצאתי שהליוטרופיזם זה גם השם של התופעה בה צמח מפנה את עצמו לשמש
כמו חמניה למשל.
פה מכנים אותו בהק עקרבי ואני חושד שהפירות שהזכירו לאחרים מקור חסידה,
כשהם באים מהערבה שואלים את שייכותם יותר לעקרבים מאשר לחסידות.
האם למישהו פתרונים ?

מה לא לתת לכלב שלך

רוב בעלי הכלבים שאני מכיר נזהרים בכלבם יותר מאשר בעצמם.
נזכרתי בכך כאשר עליתי לאחרונה במעלה פלמ"ח אשר בנחל
חתירה. המעלה כולל סולם מתכת ותוּכִּי, כלבתי האהובה, התקשתה
לעלות בשלביו (אולי בשל חוסר אימון בנושא).
נאלצתי לרוקן את תרמיל הגב ולדחוס את היצור המקסים פנימה.
במתן מזון עלינו לנהוג במשנה זהירות. בתפוחים, משמשים, דובדבנים,
שזיפים ואפרסקים יש חומרים ציאנידיים. בצלים בכל צורה גורמים
לכלבים אנמיה. אגוז מוסקט גורם להלוצינציות. בעקבות אכילת אגוזי מקדמיה
כלבים מפתחים חום גבוה. אבוקדו וקפאין מחלישים את הלב וביצים לא מבושלות
מחסלות בשיטיות את הויטמין B אצל הכלב (בגלל חלבון בשם Avidin).
הנבטתי לאחרונה שני סוגים בטטות Dioscorea hemicrypta
ו Dioscorea sylvatica ראו התצלומים הנספחים ונזכרתי שתפוחי אדמה
ובטטות נתקעים לפעמים במערכת העיכול הכלבית ויוצרים סתימה מזעזעת.
לשם איזון אני מצרף בטטה מקסיקנית (גם היא לא אכילה לאנשים
וכלבים אאל"ט) . היא מאוד יפה לדעתי והחריצים נראים כמו רגל פיל.

הכי חשוב - אל תתנו לכלביכם אנטי פריז.

אסיים בציטטה: כלבים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו אלוהים, חתולים מסתכלים
עלינו כאילו הם אלוהים. אני אוהב חזירים, הם מסתכלים עלינו כשווים אליהם. (צ'רצ'יל).

האמאנטוס ללא disclaimer

זה נראה כמו מברשת גילוח, הצטחקקה הלגה
וואלה, אחותי, את צודקת. אינגריד בחנה בדקדקנות את המוצג
שמו של צמח זה נגזר מאכדית. יש האומרים שהשם מופיע כבר על חרסים שומריים.
המלך סרגון השתמש באבקנים שנתלשו בחודש גרא לשם טיפול בדלקת השחלות - מחלה
שהיה בטוח שלקה בה למרות הבטחות רופאיו.
מכאן נקפוץ בזמן עד 1755 אבל באופן משונה נגיע עד האכדיים Acadians שהקימו
את סנט אורלינס. הם גורשו על ידי הבריטים לכל מיני מקומות נידחים (קנדה ולואיזיאנה).
את הצמח לועסים הבופאלו של ביצות הביו Bayou לא הרחק משם ב New Iberia כדי להתגבר על טפילי המעיים מסוג האכינוקוקוס המציקים בעיקר לפני שקיעת החמה ובזמן הגשמים.
פתאום קפצה זונה למונית בה ישבנו ודרשה מהנהג לנסוע לאבו כביר.
הבטתי במראה כדי לראות אם מישהו עוקב אחרינו.
אחרי כמה זמן המגף התמלא בדם והתחיל לטפטף.
איפה המטריה ? שאל דני.
ויסות החום על ידי כיווץ הסרעפת יעיל בימים זוגיים בלבד.
כשגמרתי לשתות את התה נדהמתי לראות בקרקעית הכוס זוג

מצטער, לא יודע מה קרה לי

האם תאהב אותי לנצח, יקירי ?

חיי נצח
החלום הרטוב של הפחדנים
אלה שלא מעוניינים בשום שינוי בחייהם
תמיד
ולעולם.
אבל אלוהים לוקחת גם ילדים וצדיקים אליה
ומעניקה אורך חיים לרשעים, לתוכים ולצבים.
ולהבדיל גם למספר צמחים
ביניהם נמצא הסֶמְפֶּרְוִיווּם Sempervivum
שאפילו תרגום שמו הוא - חי עד.

הצילום יפה אבל לא שלי. נלקח מאתר בבריטיש קולומביה.
והאחר הוא צילום מקייטנת הנערות של קלקיליה
שם מאמנים את 70 הבתולות בהתנגדות
לא פאסיבית.

למי מותר לגדל לימונים ?

כפי שאני אומר לבנותי: אין פה "כאילו", "בערך", "פחות או יותר" וכל
המלים היפות שנועדו לעוות את המציאות הקשה שבגללה המציאו
את הסמים הסיגריות והאלכוהול.
כדי לגדל לימונים צריך שלושה תנאים. (למעשה אני מדבר על כל פירות ההדר).
עכשיו שימו לב. זה לא נתון למשא ומתן. אין נסיבות מקלות ואני
דורש את המינימום ההכרחי כתנאי קבלה שבלעדיהם אין על מה לדבר בכלל.
1. אור שמש. שש שעות יומיות, לא פחות.
אם אין שש בנקודה בה הלימון יחיה הוא לא יחיה הרבה.
או שלא תזכו ללימונים. ואם כן תזכו אז דעו לכם שהייתם זוכים
לשפע גדול וטעים יותר.
2. אדמה מחלחלת. לא לבחור את המקום בו נוצרות שלוליות בחורף.
לימונים אוהבים מאוד מים אבל לא להשתכשך בהם. אם לא מצאתם מקום
משובח בגינה אפשר לגדל במיכל - שם אתם קובעים את המיקום וטיב
המדיום שבתוכו ישגשגו השורשים. ישנם מיני לימונים שמסתדרים מצוין
במיכל.
3. תשומת לב. כמו כל צמח גם עצי הדר זקוקים נואשות לתשומת לב
מזערית אבל תמידית. כל שינוי דורש התיחסות (לקח טוב לחיי נישואין).
תעלות על העלים - טפיל חפרן - יש לרסס.
עלים מתקפלים - אתם לא משקים מספיק (פעם בשבוע).
כנימות עלים (במיוחד על עלים חדשים) - יש לרסס.
פרי נושר - מליון סיבות: רוח חזקה, עודף מים, חוסר מים, רעב של העץ
למזון נוסף (דשנו מסביב לגזע - לא קרוב מדי).

העץ תמיד יספר לכם אם יש בעיה - הביטו, שורו וטפלו.

דרדר לא קוצני

עדין כמו חרסינה
יפה כמו שקיעה מעל הלגונה הגדולה בסיישל
נאמן כמו מגבת מטבח מרופטת
מורכב ומסובך כמו טיל בליסטי בין יבשתי
פשוט כמו לומר "כן" ולחייך
נפוץ כמו הקסם שבאהבה ממבט ראשון
נדיר כמו נקודה עלומה המצויינת באות לועזית
ושאף אחד לא הוכיח את קיומה.

זה הדרדר הכחול
אני כותב לרוב בירוק אבל אבל הכחול הזה מלווה
את האביב והקיץ הישראלים בצורה הכי
כיפית ונכונה.
קסם של פרח.

לזכר האיש/ה - בוגנוילאה גלאברה

ז'אן בארט התחפשה לנער משרת והסתירה את שדיה במחוך.
היא התלוותה לפיליברט קומרסון ב1767 והם היו חוקרי הטבע
על ספינתו של של לואי דה בוגנוויל.
ב 1775 היא הייתה האישה הראשונה שהקיפה את הגלובוס
וכינתה את הצמח שמצאה יחד עם פיליברט
לא הרחק מריו דה ז'נרו - "בוגנוויליאה גלאברה".
פיליברט לא הצליח מעולם לחזור לצרפת. הוא מת במאוריציוס ב 1773.
שימו לב שהפרח איננו החלק הסגול אלא הקטנצ'יק בצבע קרם שבפנוכו.
הסגול הוא עלים שחלה בהם מודיפיקציה.
היום ניתן לה כבוד ויקר.

ביצים

בתקופה מסוימת לא הגיעה אלינו אספקה כלל.
ישבנו על גבעה לבנונית והתדיינו כיצד לחלק את מה שהיה בקופסאות.
למחרת אכלנו גם את הלוֹף המתועב ואת הסוכריות עתירות האנרגיה.
אחר כך פנטזנו. כל אחד בתורו אמר מה הוא היה רוצה לראות על
השולחן מולו. רוב החברֶה היו צעירים וניסו להרשים אותי על ידי תאור
הארוחה שהכי הרשימה אותם במסעדה בפריז או בריסל.
כשתורי הגיע דיברתי על לחם שחור ועליו שכבת חמאה נדיבה. על סלט
ירקות בשמן זית ולימון ועל חביתה מארבע ביצי משק.
שקט השתרר. נשמעו רק מיצי הקיבה המשתחררים בגרגורים לתוך אצטומכות
היושבים מסביב. אחר כך נאנחנו ושתקנו, מנסים לשמוע אם מאחורי העיקול
מתקרבת אלינו משאית האספקה.

ביצים היו תמיד אהובות עלי. מהקשות (הקלות להכנה), דרך העיניים המטוגנות
במחבתות הצבאיות הרחבות, עבור בחביתות המתוחכמות - אלה שמעט שמן זית
וכף חלב הוספו להן לפני הטריפה ובטרם נוצקו למחבת, עקוֹף חזרה אל
הרכות שקיבלתי בילדותי כתרופה ואוכל מאושש אחרי מחלה וכלה בכליל מה
שביצה יכולה לשאוף אליו: להיות עלומה.
לסיר כמעט מלא ברותחין מוסיפים מעט חומץ (תפוחים או אורז הוא חומץ הבחירה הטבעית שלי)
ואז מנמיכים בזהירות רבה את הביצה (ללא הקליפה) שופכים ומבשלים אותה בנוזל המבעבע קלות.
כשמוכנה, (נא לא לקלקל את החלמון בהשהיית יתר) להוציא בכף מחוררת ולהניח על טוסט
של חלה. מהדרין מוסיפים בייקון מטוגן, home fries, ורוטב מתאים (אני מצדד בבֶּאָרְנֶז).
יש מקומות נחמדים שמכנים את התוצאה אֶגְס בנדיקט. מי אני שאלין.

הצילומים (הכהים מדי) משמורת החלמוניות ליד ירוחם.

מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה

הוורט'יות גדלות בדרום אפריקה. יש לרובן צורה ברורה ודי מוגדרת.
אני לא אלאה אתכם, הרי כולכם מכירים הוורט'יות ( Haworthia ) - צמחים קטנים, בעלי פריחה בלתי מושכת במיוחד.
דווקא משום כך אני מפנה אתכם להעמיק טיפונת.
לכו למשל ל: http://www.bobsmoleys.com/
או ל: http://www.haworthia.com/
כן, הן דומות לאַלוּ Aloe כי יש קשר דם.
כשראיתי לראשונה את ההוורט'יה בלאקברני שבצילום (היא שלי) לא האמנתי שהיא
הוורט'יה. באה הפריחה והוכיחה לי שאני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל.
היא נראית כעשב השדה אבל היא הוורט'יה למהדרין.
רואים? קל לרצות אותי - אני תמיד שבע רצון מהטוב ביותר.
ולשמחתי, קל נורא לגדל את רוב ההוורט'יות. אלה מבינהן שמחליפות מערכות שורשים
פעם בשנה מציבות אתגר גדול יותר, אך אפשרי. גיליתי שאם אני נותן שתי תקופות של מנוחה כפויה, חודש כל פעם (אני נותן בספטמבר ובפברואר) הצמחים האלה מגיבים טוב.
כך אני מאלץ אותן לעצור את הצימוח ולהרהר על גורלן. הן חוזרות אחר כך בחיוך מבויש
וגומלות לי בהערכה מתעצמת על מאמצַי.
חומר למחשבה: אולי אפשר לעשות אותו דבר עם הילדים?