קרלוס לועס לופופורה ויליאמסי

נסעתי בצ'יוואווה.
השמן טפטף רותח על האספלט המאובק.
במושב האחורי רבץ ארגז פחיות שמן שנועדו לספק את צמאונו
הבלתי נדלה של מנוע האלומיניום המזורגג שהסיע את השברולט וֶגָה-יונברסיטי.
קניתי אותה חודשיים קודם לכן בשבע מאות וחמישים דולר וסרבתי
להתייחס ברצינות לחיוך השמנוני של בעל מגרש המשומשות.
ליד תחנת הדלק קניתי כמה טורטיות וקערת סברס ארגמניים.
החור בקארטר סרב להסתם מעצמו והמשיך לטפטף נוזל שחור וצמיגי.
road runner רץ על האדמה הסדוקה ולא השמיע שום "ביפּ-ביפּ".
הבטתי במפה וידעתי ששני מייל מערבה גדל מצבור גדול של פיוטה.
אם אלעס את הציפה המרירה אאבד שלושה ימי טיול יקרים.
כל מה שאקבל בתמורה יהיה טריפ מסקלין.יום סיוט ויומיים של צבע ומוזיקה.
אולי בן אדם אחר יחזור מהמסע. בכלל לא אני.
יותר מדי ספרים של קרלוס קסטניידס בגיל 15, נאנחתי לעצמי.
עצמי נאנח באכזבה ודמיין לעצמו בר אפלולי ובקבוק טקילה מנחם.
הבטתי לקרקע, שם נקוותה כבר שלולית פעוטה של שמן מנוע שזוף.
החזרתי את קערת הזכוכית הריקה לילד המטונף ושלשלתי
לידיו חמישה פזוס.
נופפתי לציפור והשמעתי לה קולות של קויוט מזה רעב.
כשהנעתי, היא רצה לצד האוטו כמו מלווה אותו לשלום.
המשכתי דרומה.