מוכר

אנחנו מוצאים נחמה במוכָר.
בגלל זה אנו שומרים נאמנות לבית, לאישה, לבעל, לצמחים שלמדנו לאהוב.
הזר מפחיד אותנו ואנחנו שוכחים שבנותינו יתחתנו עם זרים, שכל מי שטרם הכרנו
הוא נוכרי ושאולי כל מה שאנו חיים לאורו הוא שגוי, מוטעה.
אולי בעצם הם, האחרים, רואים אותנו לא כל כך בסקרנות כמו גם בתעוב חרדה ופחד ?
ולכן חשוב להם והם מבררים מאיזה עדה אנחנו, מאיזה מין, איפה גדלנו, שרתנו בצבא, עבדנו .
כל משהו שיגרום להם מעט הזדהות ויפחית את החרדה.
ואנחנו? בסתר לבנו אנחנו יודעים שכל אדם מעניין, יחיד במינו, אקזמפלר
ייחודי וחד פעמי. יחד עם זאת ביננו לבין עצמנו אנחנו חושבים, בעצם יודעים
שרוב אלה שמסביבנו יש להם חיים משועתקים ומשומשים, דעות שניכסו
מהרדיו או העיתון, רגשות מצוטטים מסרטים.
אם כן, אפוא, אני קורא היום לא רק לסובלנות (היכולת לסבול בשקט את הזר והשונה),
אלא בעיקר לפלורליזם (היכולת לדעת שאולי אני טועה והוא צודק באמונתו, דעותיו
והעדפותיו המיניות).

שיניים אדומות

בפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל הייתי בן עשרים ושתיים.
החזיר היחיד שהכרתי נאכל על גריל וקראו לו "לבן" או מבושל ואז כינו אותו שינקן.
והנה להפתעתי, במסעדה איטלקית צנועה הונחה לפני צלחת ועליה פלחי תאנים שקליפתן
שחורה על גבי פרוסות דקיקות של בשר מופלא - פרושוטו קְרוּדוֹ.
הטעם המעודן רדף אחרי וטרד את מנוחתי. בנסיונות לשחזר את החוויה התחלתי לתור
אחרי ספרי בשול שיסבירו לי כיצד להכין פרושוטו קרודו. לא היה אז אינטרנט ובחנויות
ספרים פשוט משכו כתפיים ועברו ללקוח הבא בתקווה ששאיפותיו צנועות משלי.
הבעייה באה אל פתרונה אחרי שנים מעטות (זוכרים ? אין אינטרנט). קרובי משפחה
שידעו על המצוד אחרי המתכון הביאו לי ספר בישול איטלקי שהכיל הסבר.
לא אלאה אתכם בנפלאות התרגום. בסופו של דבר התקבל המשפט הראשון הנהיר
מהמתכון וכך הוא היה: קח את נתח ירך החזיר למערה הסמוכה למקום מגוריך, שם
השרה אותה מספר שבועות במי גבינת תאואים.
ונעבור לתאנים. אנחנו אוכלים את ה synconium, מין עטיף המכיל הרבה פרחים. יש עצי תאנים הנזקקים להפרייה של צרעה זעירה החודרת ל"פרי" וישנם סוגים שאינם נזקקים.
עץ התאנה הוא מין של פיקוס - Ficus carica.
גם השקמה היא סוג של פיקוס והיא נזקקת לצרעות שלה (שאינן נפוצות בכלל בארץ).
ברפיח ראיתי ילדים אוכלים פירות שקמה שהכתימו את כל חלל הפה שלהם באדום קניבלי.
השקמה היא עץ רהיטים משובח ויש הטוענים שמוצא כל השקמים בארץ מעץ אחד
היכנשהו ליד נהריה.

תלתלים שחורים

פעם היה לי שיער שופע.
תלתלים בקו הכתפיים מופיעים בצילומי שחור לבן ישנים.
כשקו השיער החל בתהליך ההתנתקות וההתכנסות הייתה זו רק יריית
הפתיחה. עוד לא הגעתי לפוטו פיניש וכבר אני מאפיר במקומות שונים,
חלקם מביך אותי. בשל סיבות הכרוכות בנוחיות ואסטטיקה גזמתי את
הצימוח המִדלדל בראשי למ"מ בערך. כתגמול החלה תפארתי לבצבץ
מהאוזניים, האף, ואזורים נבחרים שאינם משתקפים במראה בזמן
שאני חולף (במהירות ובחופזה) מולה.
ועל כל זה חשבתי כשראיתי את האלבוקה ספיראליס. (רצ"ב).

קליבנוס וסוזן הסרנדונית

מתישהו בחטיבת ביניים התחזיתי למבוגר והלכתי לקולנוע. ראיתי שם סרט על הימין הקיצוני האמריקאי. אני חושב שקראו לסרט "ג'ו". שיחקה שם צעירונת מדהימה בשם סוזן סרנדון. רגע, תרגעו, אני מדבר על אלף תשע מאות ושבעים (הייתי בן שלוש עשרה) והסרט היה
בעיניי מצוין. מצוינת הייתה גם הסרנדונית.
אחר כך הילד המאוהב שהייתי חיפש אחריה על המסכים. בסוף השמינית ראיתי את "וולדו פפר הגדול" ואחרי הגיוס את "מופע הקולנוע של רוקי" שהפך מייד לסרט פולחן.
לפני "איש מת מהלך", "הלקוח", "תלמה ולואיז" ועוד אחרים ורבים (בסדר, אני קצת כפייתי)
ראיתי את "אטלנטיק סיטי" שם בסצינה בלתי נשכחת היא שפשפה את גופה העירום בלימון על
מנת להסיר את ריח הדגים מעצמה בטקס יומיומי מול עיניו הכלות של ברט לנקסטר.
היא יודעת שהוא מביט והוא יודע שהיא יודעת ואת המתח המיני (לא ידעתי אז שהוא הומו) אפשר לחתוך בקושי בקופיץ מושחז.
ראיתי גם את "הסערה" The tempest בהתחלת 1983. סרט של פול מזורסקי. שם כיכבה האלילה שלי לצידם של ג'ון קאסאווטס (ז"ל) וג'ינה רולנדס (אלמנתו תיבדל לחיים ארוכים). גם מולי רינגוולד (מועדון ארוחת הבוקר) שיחקה שם כילדה מקסימה והמפלצת שמנסה ולשווא להתחיל איתה שוחקה על ידי ראול ג'וליה. הסרט הוא עיבוד של המחזה של שייקספיר באותו השם. ג'וליה הנ"ל משחק את פרא האדם ששמו קַלִיבָּנוּס.
על שמו של המפלצת נקרא גם הצמח של היום. הוא אוגר מים מקסיקני שמראשו יוצאות ציצות
דשא גס המשוות לצמח מראה של ראש פרוע במיוחד. Calibanus hookerii
הנבטתי לפני שנה ויש לי שש חתיכות שקוטר הקאודקס שלהם כס"מ אחד בינתיים.
הצילומים מהרשת - גוגל חיפוש תמונות.
למי שלא שם לב - אני מחבב סרטים. אהההם .

זו הודיה גורדוני פורחת
לפרח סירחון בשרי
מה שאומר שהמאביקים הם זבובים

זה הצמח שממנו עושים את תרופות ההרזיה
הפופולריות מאוד

תפתח כבר, תפתח כבר...

אצלם הכל הפוך, ואני לא מדבר על התורכים (שם אומר השלט
בכניסה לשגרירות: "הכניסה מאחור").
אני מדבר על המזרח הרחוק. הפרג שלהם לבן. מי שקרא אותי יודע
את זה כבר מזמן.
ועכשיו הסומסום - הוא שחור (או לפחות קרם כהה מאוד במספר מקרים).
הזרעים מכילים 50%-60% שמן. שמן שומשומין למי ששאל את עצמו איזה.
הצמחים עצמם יפים אך מכילים חומרים אלרגניים וגורמים גם לדלקות עור.
המלה סומסום עתיקה מאוד ונגזרת שלה משמשת כבר באכדית לתאור שמן.
מדובר בשומן רווי בעל חיי מדף ארוכים וטמפרטורת רתיחה גבוהה
בהרבה מרוב השמנים האחרים (להוציא שמן גרעיני ענבים). חשוב למי שלא אוהב לשרוף שמן בטיגון.



ועכשיו בחינם השימוש: אם השמן בכבישה קרה (עדיף ויקר למרות שהשם
מטעה. כשכובשים נוצר חום דחיסה של כ 40 מעלות. רציניים מאוד מקררים את
חדר הכבישה) אז הוא מצויין לתיבול. בטיגון הארומה נדפקת מעל 80 מעלות.
במזרח הרחוק מטגנים בעיקר בשמן שהופק בכבישה חמה (זול יותר
וגם מקבלים כמויות גדולות כי אפשר לכבוש גם את הפסולת שוב ושוב)
אם אתם נתקלים בשמן סומסום כהה מאוד זה לא בגלל שהסומסום שחור
אלא בגלל שטיגנו את הזרעים לפני הכבישה.
שמן כהה זה מיועד לתבול ולא לטיגון אלא אחרי מהילה.
כיצד מוהלין : יחידה כהה אחת עם 9 יחידות
של סויה, תירס או חריע (העדיף).
מהרשת מצורף צילום של הצמח שרובכם ודאי לא מכיר.

פ פ פ פ פ פ פפאיה

כשקדמונינו רצו להיזכר בארעיותם של חייהם הם נקטו לרוב בפעולות המדחיקות
את סמיכותו של המוות לכל אחד מאיתנו כל העת והעובדה שהוא נושף
בעורפנו מהשניה בה הגחנו לאוויר העולם.
לכדור ההרגעה הגדול ביותר נגד החרדה קוראים עד היום "אלוהים".
צמודות אליו כמוסות קטנות של גן עדן, גיהנם, גלגול נשמות, שכר ועונש,
קארמה וסקס פרוע.
והיו אחרים שדווקא הבליטו את קצה הקשת בענן כמו ציוּן מתמיד של
חוסר החשיבות וחוסר המשמעותיות של חיינו. הם היו מניחים גולגולת על שולחן הכתיבה
שלהם ולידו לוח צפחה או גרניט שעליו חקקו: memento mori.
כדי שזרע יפגוש ביצית אנו זקוקים לנס. ההסתברות נגד ההתרחשות הזו היא מכריעה.
יחד עם זה בכל יום מתרחשים מליוני נסים, תאונות איומות נמנעות, אנשים מחלימים
ממחלות אנושות, מבטים מצטלבים ואהבות חדשות ניצתות.
כשהקסם קורה, (תפקחו עיניים והביטו סביב - הוא קורה כל הזמן) אני מחייך.
כשנבטו זרעי הפאפאיה, שלושה חודשים אחרי שהשלכתי מחלון המטבח את העיסה
השחורה והחלקלקה, חייכתי.
העץ שנבט ראשון כבר מתנשא לשלושה מטרים ומסתיר בחיקו, צמוד לגזע, עשרות
רבות של פירות.
עזבו אותכם מאנזימים וערכים תזונתיים מרשימים.
הסתכלו על נס הפרח הצהבהב כמו זריחה הססנית מבעד ערפל על גבעות טלולות.
אם אתם לא סמוכים שזה נס, לכו לשחק עם הבלנדר.

אדניום כרבולתי (הרדופיים)

אמרתי לו שיש בהם חן. בבשרניות, בקימורים, בחושניות של מישהי שיש לה מה להסתיר מאחורי תחרות ומלמלות.
סטיבן הביט בי בבוז שקט של מי שבטוח שהוא יודע יותר ואמר:
מה אתה מתרגש מצמח שיש לו נפיחוּת בגלל תסביך צימאון. תחשוב שאתה מגדל סוגים שונים של לפתות.
הסתכלתי מחדש על הצמחים שלי. רציתי לראות אותם דרך עיניו.
שורות קצרות ומגוונות של לפתות הביטו בי בחזרה.
שפשפתי באגרופַי את ארובות עיניי בכוח ולחצתי עד שהיקום הוצף באור מסמא וכואב.
החתולה של השכנים החלה ליילל.
בלוט נפל על גג החממה והקפיץ אותי. אוטו צפר במרחקים.
חיפשתי תשובה ניצחת לסטיבן, ברם הוא כבר ניצל את בלבול העשתונות שלי וחמק מדמיוני
בחזרה אל החממה שלו, זו עם הצמחים הנכונים.
הסטתי את מבטי בחזרה אל הצמחים שלי וייחלתי לישועה.
לפת של אדניום סואזיקום זינקה עירומה מהעציץ ולחשה אלי בחיבה: הבט עלי, אדוני. אינני
לפת, אני תרנגולת מחוטטת ומרוטה.
נשמתי עמוקות. אוויר דלוח וחמים הציף את הסמפונות שלי ונדחק לריאות.
לגמתי שוב מהוויסקי ונשפתי. חזק, הזבל הזה.

ברונסוויגיה ג'וזפינה

אמרילוס הייתה רועה יפה. מי לא כתב עליה ? נתחיל במי שכן: תאוקריטס, וירגיליוס (שמת בגיל 89 כשישו היה בן 19)
ואובידיוס (שמת שנתיים קודם לכן). גם אדמונד ספנסר (משורר אנגלי) השתמש בשם כדי לתאר את אליס שלימים הפכה לדוכסית דרבי ולנסיכת ווילס.
מהרועה הקטנה נולדה משפחת הנרקיסיים. זוכרים את החלמונית ? היא חברה במועדון הלקוחות המשפחתי.
עכשיו כשהקטע המשפחתי מאחורינו נמשיך הלאה: בין 1815 ל 1866 כוננה הקונפדרציה הגרמנית מ 41
משברים וחלקים של קיסרויות, ממלכות, אזורי בחירה, דוכסויות, ערים חופשיות ונסיכויות. אחת מהנסיכויות הייתה
ברונסוויק או כפי שלמדנו את שמה בנעורינו - בראונשווייג.
לכבודה נולד השם ברוסוויגיה.
ונשארה לנו רק תעלומה אחת קלה למדי: מיהי ז'וזפין ?
נו ! תחשבו על העלמה הנשואה פלוס שניים שנפוליאון חשק בה. זו ששיניה היו שחורות ורקובות מרוב אכילת ממתקים.
זו שלקח עימו בשנים הראשונות למסעות כיבושיו כי ידע שמיטתה לא תישאר קרה בהעדרו.
אבל גם זו שנלחמה בחירוק שיניים רקובות על מעמדה, שהתחבבה ונאהבה על ידי ההמון הפריזאי ושהפכה
לגיבורה כשוויתרה ואיפשרה לו להינשא לפולנייה הצעירה כדי לבסס את גבולו הצפוני. אותה אחת שניסתה מאוחר יותר
(אחרי שבניה הפכו לחיילים אצל אהובה) לרדוף אחריו ולמצוא את החזיתות בהן נלחם ולשווא בזמן שהוא משתמט ממנה.
דמות טרגית של פאם פאטאל שהוא לא היסס למסור לאחרים כשמאס בה.
ורק עכשיו הביטו על הפרח בעל הבצל הגדול ביותר בדרום אפריקה.
נכון שהוא נראה קצת שונה ?
התמונות מהרשת.

אופורביה צילינדריפוליה

לאופורביה הזו יש שני מופעים. האחד מורכב מזרועות על שורשים ולאָחֵר
יש קָאוּדֶקס, מין גידול שנועד לאגירה. מלה זו - קאודקס, היא כללית. בהרבה משפחות יש
צמחי קאודקס, כמו כרסים וקרחות במספר משפחות של בני חמישים פלוס. הצמח אצלי למעלה משלושים שנה, בתקופה זו הפך לאקזמפלר מהמם.
בצילינדריפוליה הכוונה היא לעלים המתעקלים סביב ציר האורך שלהם לגלילים.
רבים טוענים, במידה לא מועטה של צדק, שהצמח מזכיר להם סרטן.
טוב, אני חושב, אין פה שום דבר ממאיר (ככה אמי קוראת לפעמים לממיר של הכבלים)
וזה לא גורם לשום תחלואה בדווי ששמו הוא שם של חיה כלשהי, סתם צמח יפה.
לפני שלוש שנים הסרתי ממנו שלוש זרועות, אחרי הגלדת הפצע השרשתי אותן, היום הן חיות ומתפתחות יפה אבל לא מצמיחות מתחתן גוף עגלגל כמו זה ממנו בקעו בעבר.
לשם קבלת קנה מידה, קוטר העציץ הוא כעשרים סנטימטרים.
ולבסוף אומר גם שזה העציץ שהכי הרבה מבקרים מבקשים לרכוש ממני.
היופי הוא לא רק בעיניי המתבונן שלי, מסתבר.
אם יפרצו אלי לחממונת אני מתאר לעצמי שהאופורביה הזו תועלם ראשונה,
אבל לא אתחיל להתאבל כבר עכשיו.
בינתיים אני מפיץ את יופיה ברבים, אצל מסכיכם.

הערה מקצועית - הצילום נעשה בחופזה ועומק השדה לא ראוי.

נמיביה בידינו נ"ג הנסיך הקטן

בדרך הארוכה לאופווו Opuwo ציפיתי לבאובבים.
ידעתי שהם יהיו בדרך כי עשיתי שעורי בית.
שום דבר לא הכין אותי לגודל שלהם.
אדנסוניה דיגיטטה היא היחידה מסוגי האדנסוניה
הגדלה מחוץ למדגסקר באופן "טבעי".
איה ואני מצולמים על רקע גזע האדירים.

נמיביה בידינו נ"ב

הפילים נדדו מהחולות הנמיביים לאזור הסוואנה בעקבות האוכל.
הם אוכלים כל היום כי הגוף שלהם לא מנצל בצורה יעילה את העשב.
הזכר הענק מרוחק מהעדר ונודד בעקבותיו.
הנקבות המצולמות עם גוריהן בוטשות ומעלות אבק
אוכלות וחרבנות ללא הרף.
חיפושיות זבל ענקיות צוללות בחדווה לגושי החרא ונעלמות בתוכם.
כשהתקרבו אלינו נשמנו בשקט ולא צילמנו עוד.
גם כך כיבינו את הפלאשים עוד קודם.

זו לא שמורה. זה בטבע לגמרי.

נמיביה בידינו נ"ב

הפילים נדדו מהחולות הנמיביים לאזור הסוואנה בעקבות האוכל.
הם אוכלים כל היום כי הגוף שלהם לא מנצל בצורה יעילה את העשב.
הזכר הענק מרוחק מהעדר ונודד בעקבותיו.
הנקבות המצולמות עם גוריהן בוטשות ומעלות אבק
אוכלות וחרבנות ללא הרף.
חיפושיות זבל ענקיות צוללות בחדווה לגושי החרא ונעלמות בתוכם.
כשהתקרבו אלינו נשמנו בשקט ולא צילמנו עוד.
גם כך כיבינו את הפלאשים עוד קודם.

זו לא שמורה. זה בטבע לגמרי.

נמיביה בידינו נ"א - לצאת מהארון

נושא הצלום: יציאה משפחתית מהארון.

נמיביה בידינו נ'

כשנואשנו מלמצוא תשובות לשאלותנו
כינסנו את הסגל האקדמי של לודריץ.
נאלצנו להוריד אותם מהקתדרה ומהמדוכה עליה
ישבו. (לטפס על קיוסק סגור וממנו לזנק על
סנסן דקל סמוך. קראנו לזה לעשות "טרזן" פעם).

נמיביה בידינו מ"ט לנפול

שיפוע 34 מעלות
גובה כמעט 300 מטרים מעל המישור
משתתפים בתי (כמעט כמו משפחה עבורי) וחבר קרוב
הספורט סֶנד גליידינג