רשומות
כשקדמונינו רצו להיזכר בארעיותם של חייהם הם נקטו לרוב בפעולות המדחיקות
את סמיכותו של המוות לכל אחד מאיתנו כל העת והעובדה שהוא נושף
בעורפנו מהשניה בה הגחנו לאוויר העולם.
לכדור ההרגעה הגדול ביותר נגד החרדה קוראים עד היום "אלוהים".
צמודות אליו כמוסות קטנות של גן עדן, גיהנם, גלגול נשמות, שכר ועונש,
קארמה וסקס פרוע.
והיו אחרים שדווקא הבליטו את קצה הקשת בענן כמו ציוּן מתמיד של
חוסר החשיבות וחוסר המשמעותיות של חיינו. הם היו מניחים גולגולת על שולחן הכתיבה
שלהם ולידו לוח צפחה או גרניט שעליו חקקו: memento mori.
כדי שזרע יפגוש ביצית אנו זקוקים לנס. ההסתברות נגד ההתרחשות הזו היא מכריעה.
יחד עם זה בכל יום מתרחשים מליוני נסים, תאונות איומות נמנעות, אנשים מחלימים
ממחלות אנושות, מבטים מצטלבים ואהבות חדשות ניצתות.
כשהקסם קורה, (תפקחו עיניים והביטו סביב - הוא קורה כל הזמן) אני מחייך.
כשנבטו זרעי הפאפאיה, שלושה חודשים אחרי שהשלכתי מחלון המטבח את העיסה
השחורה והחלקלקה, חייכתי.
העץ שנבט ראשון כבר מתנשא לשלושה מטרים ומסתיר בחיקו, צמוד לגזע, עשרות
רבות של פירות.
עזבו אותכם מאנזימים וערכים תזונתיים מרשימים.
הסתכלו על נס הפרח הצהבהב כמו זריחה הססנית מבעד ערפל על גבעות טלולות.
אם אתם לא סמוכים שזה נס, לכו לשחק עם הבלנדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה