ברבור

ברבור מתנפח
חוצה גב
נדחף על ריח מים באושים
בין כנפיו צָנוּף תַּרמִילִי
משעול אדוות מים עד סולם
המעלני שוב לישימון

עגורים

עגורים במבנה ראש חיצי
מחליפים מקומות
מתקוטטים ומפטפטים
עפים רכיל
עת נדוד.
 

רעש, ריח רכבת ואגרסיה (כדי שתהיה ריש בכל המלים)

במושב שלפני הדיון בנושא "חצילים בעונתם" התלהט.
האדם מולי הצמיד את הסלולאר לאוזנו.
פרקי ידיו הלבינו בשעה שהתווכח עם ישות עלומה בצד האחר של השיחה:
הראוי או לא להביא הביתה ארבעה חצילים.
כל יושבי הקרון השתתפו בעל כורחם בשמיעה פסיבית.
לימיני ישבה צעירה, מצובעת לקרב ולציד בו זמנית, ריסים ההופכים עפעוף לפעולה שיש לתכננה זמן מראש,
כתמי סומק מגושמים על טיח בסיסי שלא כיסה את החטטים והמכתשים, ליפסטיק ארגמני תחום בשחור (!),
וגרוע מכל: בושם לא זול בכלל שהוזה ביד רחבה והשתלט על כל הקרון.
אילולא היה זה יום א' הייתי מנסה למצוא מושב בקרון אחר.

בחדרה הפסקתי לקרוא.
עומס יתר.
חשבתי שאני כבר לא צעיר, אם מתקפה כזו כל כך יעילה בשיתוק המערכות שלי.
התחלתי לפהק בעל כורחי.
גם לו הייתי תוחב אטמי אוזניים ומקטין את הסבל, היה עדיין די רעש לבן.
שלא להזכיר את הריח, נעים ככל שיהיה, מדכא ומוחק כל אופציה אחרת, נדחק
ומצטופף באזור הסינוסים, משדר תזכורות לקיומו בפעימות קרדומיות במרכז הפנים שלי.
במקום החצילים  הוא עכשיו במשהו צעקני ודחוף באותה מידה.


אלימות סביבתית.
עומס יתר.
אני מכבה את עצמי ועוצם עיניים.

נתניה.
עוד עשרים דקות.

hai

האי

רציתי הפעם לכתוב על "האי"
זו המילה היפנית ל"כן"
מכיוון שביפן עושים כל מאמץ אפשרי שלא להשיב בשלילה על שאלות, המלה הזו מופיעה הרבה.
דוד זכאי סיפר לי שכדי לשמוע את מלת השלילה הוא שאל בחנות בגדים אם יש להם דגים למכירה.
הזבן החוויר והתלעלע ולבסוף פלט: מצטער, חסר היום....
אבל מכיוון שהיפנים מתוחכמים למדי, הם מצליחים באמצעות ה"האי" להעביר מסרים של: כן, לא ואולי
במלה אחת קטנה.
מי שמבין את הפינֶסִים של התרבות, לא יטעה במשמעות ה"האי".
אני תודרכתי שהמשמעות האמיתית של המלה היא: שמעתי מה אמרת לי.


בצילום: הסיבה שעיזים וכבשים צריכות לחיות באזורים קטנים, מבודדים ונעדרי צמחיה שאני אוהב.

האיש ההוא

האיש הזה מחייך כי הוא רואה את הצלם.
ללכת משדה בוקר אל אורון עם מזוודה אדומה אינו עניין של מה בכך.
ניתנת האמת להאמר שגם לו הייתה המזוודה כחולה, לאו מילתא זוטרתא.
אמנם עוטה הוא מעיל.
והלוגו על המעיל הוא של כף רגל זאבית.
אין הדבר מרמז, כפי שניתן לשער, על אופיו או נחישותו של דנן.
אולי הוצנח עם מטלטליו בעזרתו של כח עליון עלום, וחלף בדרכו על פני הזקופים והתלולים.
אולי מציאותו בלב הישימון היא היא ההוכחה לאותו כוח עליון שמימי, המשמש כחבר דמיוני
לכֹּה הרבה בריות. בריות המשתמשות בחלקי לבוש המבדלים אותם מרעיהם, שביסים, גדילים וציציות ומין
כיסוי ראש סגלגל המותאם לצורת הגולגלת או מחובר לשערה בפריפה כלשהי.
מי שעיניו בראשו רואה כי הליכה אינה זרה לאלמוני. מנעליו יעידו על כך.
ויחד עם זאת תלישותו אפשרית גם כמעמד מבוים, כחלק ממשחק מורכב
שסופו אלים, אך המצולם עדיין אינו חש בפעמי הקץ, טיפות הריר של שטף הצעקות טרם ניתזו על פניו.
תמהני.


(לזכר היום הראשון של החודש הששי  בשנת 2013)

עקה

אנחנו לפעמים בלחץ, בעיה, חרדה, מועקה.
הצמחים שלנו לפעמים בעָקָה.
האינסטיקט אומר לנו לעשות משהו, לטפל, להשקות
לומר לעצמנו שעשינו כל מה שניתן על מנת לפתור הבעיה.
המציאות כתמיד מסובכת מעט יותר.
ברוב הפעמים יש רק להתרווח ולנשום עמוקות.
לדאוג, לא לעשות מאומה.
הצמח לא יכול להסתדר עם העקה והפתרון שכפינו עליו גם יחד.
צריך לחכות שמשהו ישתנה, מזג האויר למשל.
אם העקה נוצרה בגלל חום (ביולי אוגוסט למשל)
אני מספק מעט טל תוצרת בית
בכמויות מזעריות
ורק כשהטמפרטורות נינוחות יותר
מתחיל להאכיל ולהשקות.

ההומאופטים נותנים תרופה חלשה לחולה הקריטי
וחזקה לחולה החזק יותר.
אותו עקרון.

קפה

זה משקה אמביוולנטי מאוד עבורי.
כשעדיין לא שתיתי, תמיד דמיינתי משקה עמוק, סמיך, מתוק (הייתי צעיר) ומספק.
בקורסים בתחילת הצבא נאלצתי לשתות קפה מדוודים.
לא היה הבדל בינו לבין תה תפל.
אחר כך לגמתי את הספלונים, הפנג'אנים.
הם היו חזקים, ללא ספק, אבל חמוצים מדי, מרים מדי, מתוקים מדי - כל פעם אחד מהנ"ל.
לקפה הנמס  יש טעם מודגש של דגנים. הוא אחיד ביכולת שלו לשעמם.
אנשים ששותים אותו לא רוצים אף פעם להיות מופתעים.
הם אותם החברה שאוכלים במקדונלדס (או ארומה) ומאושרים לא מהאוכל אלא מהשגרה
הצפויה שלא מפילה או מאכזבת אך גם לא גורמת להנאה.
אחר כך שתיתי בחו"ל קפה שונה.
נפלא באיטליה, מצוין לפעמים באוסטריה או בצרפת, מזעזע בארצות הברית.
בגלל הברברת הכרוכה בקפה נרתעתי מהכנתו.
אני גם לא שש לדון ולדוש באיכות ועפיצות היין.
לקות גופנית מסוימת הגבילה אותי לשתי כוסות קפה עד לפני שנה וחצי.
היום אני יכול לצרוך 50% יותר, וחבל לי לבזבז את האפשרות הנדירה הזו על פחות מטוב מאוד.

אני מכין בעצמי (קולה, טוחן וכו') קפה שעונה על פנטזית הילדות שלי, אך
עם בשלות, שגילי המופלג דחף אותי אליה.
מי שישתה ספל קפה בביתי - יבין.
ככה זה צריך להיות. כל השאר אפשר לצרוך לשם קבלת קפאין ותו לא.

איזה נושא טעון רגשית...
עוד בטרם פרסמתי אני מוצף בתגובות משבעת קוראי.

(אגב, 31 ספלוני אספרסו ברצף מספקים כמות קפאין שהגוף לא יכול להתמודד עימה)
ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא.
 

בושה

מסתבר לי פתאום שיש לי גנים יפניים.
תמיד חשבתי שאני רחוק מחישובי כבוד.
אני מוחל על כבודי המון פעמים ביום.
קשה להיות מה שאני ולהתעסק עם אנשים בלי מחילה אינסופית.
יתרה מזו, כשאתה נאלץ לכבד את הכל תוך ויתור, הנמכה ובטול עצמך רוב היום
אתה מגלה עד כמה זה לא ממש עקרוני (למרות שהם צדיקים, בינוניים ורשעים = צִבּוּר).
ברם גיסתו של הכבוד היא הבושה.
קשה לחיות חיים מלאים בלי לטעות.
מכיוון שאני לא מצדד ב"אם ירצה השם" וב"אם לא עובדים לא טועים"
וב"טעות לעולם חוזר" וב"לטעות זה אנושי"
אזי אני מתבייש בטעויות שלי ומיצר עליהן.
לפעמים במשך שנים.
טעויות מסוימות אפשר לתקן.
עם האחרות אני נאלץ לחיות, למורת רוחי.
אין עליהן כפרה ואין חוק התישנות ואין אפילו "הייתי צעיר וטיפש".
הן מנמיכות את קומתי, מוציאות המון אוויר מהאגו שלי ומחברות אותי למין האנושי
כי בלעדיהן הייתי יכול להיות קצת יותר מושלם

אבל עימן אני שלם.

לונגן

נתקלתי בבלוג של מישהי מעברי
התלקחו זכרונות
חלקם מילא אותי באימה, בושה וכעס
וחלק אחר ברוך וחמלה
נאלצתי להיפגש שוב עם עצמי במראה
ולפתע היו לי תלתלים
ההורמונים שצפו
ולבנון לא הייתה עדיין טראומה
החרותה בבשרי ובנשמתי

כל התאים בגופי כבר התחלפו מאז
ואינני חולק עם האיש ההוא דבר
פרט לזכרונות

ובכל זאת הוא אני
והיא היא

וההווה המקשר אלקטרונית בינינו
פריך ונפיץ
כאותו הווה שחשבתי שאיננו


בצילום: לונגן. (פרי קרוב לפרי אחר המככב בליפתנים במסעדות סיניות - ליצ'י)

 

אנה אפנה

כשאתה מתלבט בין אפשרויות שונות
חלקן סותרות
כשאתה רוצה לעצור את העולם ולרדת
כשצרות מזמזמות כמו צרעות
שמישהו דחף מקל לקינן
והן עטות על האזור בגופך שאתה
משתמש בו לראיה, שמיעה, הרחה
ולעתים רחוקות גם מחשבה

חפש שביל מסומן היטב
ולך בעקבות השילוט.
מישהו ינחה אותך מההתחלה
ועד לבירה בכוס מזיעה אגלים אגלים
אחרי אחרון השלטים.

זה עושה שקט
ושמחה
והשאר
יורד בכביסה.
 

לשכוח ולסלוח

אז קבוצת המטיילים שלנו התפרקה.
הסימנים המקדימים ארכו שנתיים שלוש.
כשהקרשצ'נדו התעצם
ידע כל מי שעיניו בראשו
שכבר לא מדובר באם ובאיך, אלא רק במתי.
ובכל זאת הופתעתי מעוצמת האיך
ובאדוות הרוש שהוזרקו
ללועו של כל מי שההין לסבור
שהמצב אינו טרמינלי.

ועכשיו נותר
לסלוח ולשכוח
לצרוח ולשמוח
לגנוח ולמרוח
ולצמוח לצמוח לצמוח
 

קונופיטום אובקורדלום תת מין אובקורדלום

בשבוע האחרון נתקלתי בשלושה מקרים שונים בהם אנשים (חלקם כבר החזירו ציוד) אמרו
שאם הייתה ניתנת להם בחירה, הם לא היו מוותרים על המחלה שלהם.
אני לא מדבר על שפעת קלה.
המחלות שינו את חיי המצוטטים וקרבו אותם בצורה מוחשית ביותר לקצה הקשת בענן.
ברם, המחלה גם נשאה בחובה הזדמנויות חדשות.
הפסטלים הפכו לצבעים זוהרים.
התא המשפחתי התלכד.
נוצרו חוויות נפלאות שאחרים, בריאים, לא מדמיינים את עוצמתן.
כל בוקר נגהּ באור יקרות.
כל נשיקה הפכה לאינטימיוּת מרטיטה.

והמחיר? כשחשים את היתרונות, הפך לסבל הכרחי.
משהו שחייבים להקריב כדי לקבל את השאר.




שם הצמח מופיע בכותרת. הוא גדל בחיפסברג - הר הרעל.

רגליים. יש לי פטיש לרגליים.

כמו אקואריום מלא בדגיגים שכל תכליתם היא
להסיר את פתיתי העור המת
תוך דגדוג מענג.

הוצאתי את היד ממיכל הנירוסטה,
המקבילה האפריקאית לפינוק הקוסמטי,
מרבה רגליים אחד סירב להפרד מידי
ואמר להתראות לאלפי חבריו.

למעלה ולמטה

איש רודף אחרי בשורה
משתרע בשדה חרציות כחולות
עין מרכזן המופז
מביט בגלגל החרסה
ויוקד בתשובה
שטיחי עלי כותרת.

בית מול הים

אחרי הגשם
הבית התכופף
נטה והשתחווה
קד לעננים.
 ולמפרץ
שעדיין זוכר
כיצד בותרו שם
שלושים ושבעה לוויתנים
ביום אחד.

פליאוספילוס

פלאוספילוס ביוונית זה "הרבה נקודות"
מדרום לקלהרי יש מדבר ענק ששמו לא אומר לרוב האנשים בישראל מאומה.
זה הקארו.
Karoo
אין שם תיירות משום מה אלא בעיקר חוות ענקיות שבעליהן מתפרנסים בעיקר ממרעה.
שם אפשר למצוא פליאוספילוס.