קונופיטום

הרבה זמן לקח לי להגיע למייל הזה.
אני מאשים בכך את הרוח.
כן, כן. זו שהרגה גם את אנבל לי.
זו שיוצאת ביבבה מפי הילוד שניות אחרי שנולד
זו שנפלטת באנחה מפי הגוסס
זו שיצאה מהעננים ושרקה בין ענפי האלון
ששברה ענף והפכה את פני הקרקע לפריכים.

דמיינו אדמה גבעית סחופת רוח ועשירה בחלוקים. (רצ"ב מפה)
דמיינו צמח שנותן כמו אם אוהבת המעניקה את מלוא לשדה לילדה שברחמה
וטרם בקיעתו ממנה היא הופכת לקליפה יבשה שמגנה עליו
כך כל שנה מת ונולד הקונופיטום מחדש.
והוא פעוט. רוב הצמחים בצילומים גובהם כסנטימטר אחד.
אצלי בחממה יש כאלה שמגיעים לשלושה ארבעה.
והצורה הזו נוצרה מחיסכון. הקונופיטום ויתר על הכל כמעט.
מה שנשאר אלו שני עלים מאוחים היושבים על מערכת שורשים לא גדולה.
(דומה לצמח אחר lithops שעליו אכתוב מתישהו)

לעזאזל עם הרוח
אני אוהב קונופיטום.

עוד באובב

ביום שאלוהים המציאה את כל העצים, התחיל הבאובב
להסתכל הצידה ולקנא.
אני רוצה פרחים כמו לאלמוגן, אמר לאלוהים.
ואני גם רוצה להיות יותר גבוה, לפחות כמו התמר, הוסיף בקול רם יותר.
לא יזיקו לי פירות יפים, אולי משהו כמו ליצ'י, הפטיר כשראה שאלוהים
רושמת בקפדנות את הערותיו.
ואם את כבר רושמת אז אני...
אלוהים חטפה קריזה, עקרה את הבאובב ושתלה אותו הפוך.
ומאז הוא נראה ככה.

ויקרא שמות לדברים כפי שהיה בראש שלו

זה מה שטוב בשמות "לטיניים" - הם לא עושים לקורא ישראלי יותר מדי אסוציאציות.
אז אם מכנים צמח מסוים viburnum, הראש לא רץ לעיני התכלת והרגליים הארוכות כל כך שבקושי הגיעו לרצפה של איזושהי "מורן" שראיתי פעם עומדת בתור לאוטובוס בתחנה המרכזית בבאר שבע. השם היה רקום בחוט שָנִי על התיק שלה. הודחתי אז מקורס טיס ולמרות פחי הנפש בהם בוססתי והתרוצים אותם הייתי אמור לנפק (חוסר חלוקת קשב, אלק) לא יכולתי שלא להבחין בה לראשונה, ועשר דקות אחר כך לאחרונה בחיי.
ונגיד שהיא הייתה נוסעת לארצות הברית. איך הייתה קוראת לעצמה ? moron ?
מי כבר מכנה את עצמו - רפה שכל ? בקיצור,חרא של שם. אבל אילו רגליים.
וכל דויד שמתנאה בדוּדוּ (כן, באנגלית אמריקאית זה הוענונו שמביט עלינו בחיוך ביישני ממצולות האסלה שניות לפני ההדחה שלו, אפילו לפני הקורס)
ומה עושה דור. בחו"ל שומעים door.
ויחד עם חסרונותיהם אולי הם אף עדיפים על השמות הללו שברור כי נבחרו על מנת לצלצל "נכון" לאוזן אוקסידנטאלית. בן ותום, למשל.
והנוראים ביותר, העונשים הכבדים ביותר שהורים חסרי מעוף משיתים על עולליהם חסרי הישע
הם שמות כגון: רהב (שמעתי, אני נשבע ! אביו קרא לו ע"ש הצוללת בה שירת ושכח שיש משמעויות נוספות) נטעלי (התחכמות גרידא), רְאִילָה (יפהפיה שלמדה בכיתה שלי) צפנת (מהצבא) ועוד ועוד.
זה מסוג המיילים שבסופו אני צריך להתנצל אם פגעתי במישהו.
אז הנה אני מבקש סליחה מעומק הלב.
הדברים שכתבתי מבטאים את טעמי הפרטי ואת הדרך האישית לגמרי בה אני שומע שפה.
ופריחת המורן המצורפת שלוחה לכם כשי.

חסידה עצובה ודהויה

היום שלפתי מהרשת צילומים של פלרגוניום טריסט.
פלרגוניום זה קל. המקור (תרתי משמע) הוא המלה חסידה בלטינית.
זה מיד מוביל אותנו למקור החסידה לגרניום ולכל בני הדודות.
עם המלה טריסט הסתבכתי קלות. הכרתי את התרגום האוטומאטי : עצוב, סר,
זעף, גלמוד, מר נפש, מדוכדך ונגזרותיהם.
אחרי חפירות שבהן הוסרו כל הדפרסיות הנ"ל מצאתי לא הרחק מקבר הורדוס
את הפירוש הרלבנטי: דהוי, חסר גוונים המזדקרים לעין.
הנבטתי שניים כאלה לפני חודש אבל העדפתי צילומים ready made
שמדגישים את היכולת המופלאה של הצמח הדרום אפריקאי הזה לגדל
פקעת תת קרקעית שאם חותכים אותה היא אדומה לגמרי מבפנים.
חותכים אותה כשהיא בתרדמת קיץ אפריקאי יחד עם השבלולים (זה יוצא דווקא בחורף שלנו)
ואת הפיסות ניתן להשריש על מנת לרבות את הפלרגוניום (או להרוג אותו לגמרי).
מבולבלים ? זה בסדר, קונטרול + אלט + דליט מסדר הכל.
או שפשוט תעבירו אותי לרטט.

תככים, רעל ותאווה

הכל התחיל באדניה. אם קוראים את זה מנוקד אז פתאום זה אדוניהו.
הוא היה בנו השלישי של דוד ויורשו החוקי. נתן הנביא האינטרסנט ובת שבע המניפולטיבית
תחמנו את דוד שמשח את שלמה בחדר צדדי בזמן הכתרתו של אדניה במקום אחר.
אדניה ברח והבטיחו לו חסינות אם ישב בשקט בשקט בבית ולא יעשה צל גדול.
אחרי כמה זמן בחברת מגבות המטבח הבטחון העצמי שלו גדל והוא "התחצף" - רצה שאבישג,
אשתו לשעבר של אביו, תחמם גם אותו.
לבת שבע זה הספיק. אדניה חוסל מיד.
וכך הגעתי לאדניה Adenia. היא באה ממשפחה מלכותית בפני עצמה - משפחת הפסיפלוריים.
בארץ קוראים לזה שעוניים. משום מה הזכיר פרח הפסיפלורה שעון למי שקבע את השם.
פרי הפסיפלורה שאנו מכירים מרגיע ומרדים. אין בו שום תאווה או תשוקה. הכינוי העברי
נגזר מהפאסיון של ישו שקורותיו "מונצחים" במבנה פרח הפסיפלורה.
והאדניה גדלה לאורך הסהר הפורה שמתחיל בסין, עובר בהודו וסומליה ונגמר בנמיביה.
יש בה צמחים מטפסים בעיקר ואלה שגדלים במקומות היבשים פיתחו קאודקס - אבר אוגר
מים מתחת לפני הקרקע, כזה שעשוי גם לבצבץ.
האדניה רעילה. מאוד רעילה. הכי רעילה. קיקיון זה פסיפלורה לעומתה.
היא לא לוקחת שבויים - האדניה. רעל אחד שבתוכה עובד כציאניד. מהר שקט ולא אלגנטי בכלל.
אם שרדתם תאלצו להתמודד עם רעל קטלני לא פחות אבל איטי ומתמיד. במוהל האדניה
יש תערובת של לקטינים שמונעים מִתָּאים לבצע סינטזה של חלבונים (זה מזכיר את הריצין
בזרע הקיקיון). מגע של המוהל בפיסת בשר הופכת את הבשר לסעודתם האחרונה של
צבועים.זה מצויין בכתבים של מתיישבים בורים בדרום אפריקה.

הצילומים מלוקטים מהרשת

רחוב הנוקם

אנה ואני ישבנו וסעדנו.
היה כבר קשה לה והיא חשה ברע.
ככה זה בהריון ראשון, חודש שמיני, במסעדה צרפתית ברובע הלטיני בפריז.
לידנו ישבו אמריקאים שאכלו ארוחה יקרה במיוחד.
המֶטְרֶה דֶ' עיקם את אפו בפומבי מולם כשדרשו וקיבלו קוקה קולה.
אחרי שיצאנו אחז באנה הקבס והיא גהרה אל הקיר החיצוני של המסעדה
ומתחת לשלט נחושת פלטה בעל כורחה את המנות בסדר הפוך.
השלט מעל ראשה ציין ששם נורה למוות סמיון פטליורה, מנהיג הקוזקים האוקראיניים
על ידי אחד, שלום שווארצבארד, שען במקצועו.
כשנקבר לפני חודשים מספר מפקדי, יעקב פרומר, במושב אביחיל הרחקתי מקברו
עשרים שלושים מטרים נוספים ומצאתי עצמי מול קבר "הנוקם", שווארצבארד הנ"ל.
הוא נשפט בצרפת במשפט פופוליסטי מאוד. לא רק שזוכה אחרי תיאורי ששים הפוגרומים
שערכו קוזקי פטליורה ביהודים ב 1919 אלא שגם זכה לפיצויים ממשפחת הנרצח.
(הפוגרומים נערכו לאחר שצבא פטליורה נכשל בכבוש אוקראינה מול הצבא האדום.
החיילים האוקראיניים פרקו את תסכולם על היהודים ופטליורה לא מיחה ולא עצר אותם).
והקוזקים רקדו, כמובן. מה יודעים אוקראיניים לעשות היטב ?
לטבוח ביהודים בנשק קר כדי לחסוך בתחמושת. וגם לרקוד.
אני מצטער שהעקתי עליכם.
תבינו אותי. אפשר לראות את הפרח הזה ולא לחשוב על קוזק רוקד ????

מרק דלעת

לפעמים קורים לנו דברים עצומים. גדולים אפילו יותר מדלעות.
הם סוחפים אותנו כנהר עצום ולוקחים אותנו אל הלא נודע.
אנחנו מכנים אותם בשמות שונים: אהבה, אסון, אבל, מלחמה, לידה וכו'.
זוהי תמיד הרפתקה נפלאה/איומה/מפחידה שאנחנו מנסים למצוא בתוכה איים
של שקט ושגרה מבורכת.
כשהרוח נושבת, ספינות מפרש מפליגות גם מערבה וגם מזרחה. הן מכוונות את
המפרשים שלהן ומתאימות אותם לכיוון הנדרש.
אין בידינו לשנות את המאורעות והרוח. את עצמנו, למרות המאמץ והכאב, אנחנו
יכולים. מעל כל גג זורח כוכב גם אם עינינו עצומות.

והחתול ?
בגלל הפתגם הפמיניסטי - אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים.
אז שלחתי חתול בלי אופניים.

האדום המגעיל השני

מי מכם שהיה באוסטרליה, הוואי והאוקיאנוס השקט אולי נתקל בה.
זוהי פטריה כוכבית.
שמה - Aseroe rubra. (תרגום השם לעברית
הוא הנושא של מכתב זה). כשמדברים עליה בנסיבות חברתיות יותר קל
לכנות אותה Starfish fungus.
סמארק ירוק כהה מרוח על שושנת ים הבוקעת מביצה.
דימוי מרענן לכל הדעות.
הסירחון הבוקע מהדבר המרהיב הזה מזכיר בשר רקוב ומושך זבובים.
הנבגים נצמדים לזבוב ומתפזרים. אני מכיר לפחות דרך אחת נעימה
יותר כדי להתרבות.
ב 01 מאי 1792 גילה אותה ז'ק לאבארדיאר בטסמני .
היא הייתה הפטריה הראשונה שגילו שם.
התמונות מגוגל.

האדום המגעיל

במלים "סדין אדום" התחילה הילדות הפוליטית שלי.
טורי שריון נעו לתוך מדבר סיני ואני, ילד בן 10, הצטנפתי
בתוך מקלט מגוחך מתחת לבית מגורים בחיפה יחד עם שכנים
חצי מבוהלים. השכן הגניקולוג פסע פנימה מנפנף עיתון מעריב במהדורה
מיוחדת שבו הוכרז על השמדת חיל האוויר המצרי ועטלף מבועת ניסה
במשך שניות ארוכות להחליט אם הוא מבכר חושך צפוף בחברת יונקים ענקיים
או אור מסמא בריקנותו.
כשעלינו הבייתה אחר כך בישלה אמי מרק סלק אדום כהה ואני עיוויתי את
פני מהניחוח המתועב. הבורשט הזה היה אחד המאכלים מעוררי האימה שיצאו
מתחת ידיה. חברו אליו רגל קרושה רוטטת מדיפה ארומה דביקה של שום ומאכל שהורכב כתערובת
מוזרה של שמנת וגבינה שעלה על שולחננו בשבת בבוקר ושהיה מקור למריבות
איומות שתמיד נגמרו בפרצי בכי (שלי). התפלות המזעזעת הילכה עלי אימים.
הסלק, (שחביב עלי היום במיוחד כשאני מוסיף לו שמן זית לימון ומעט חזרת), והעטלף
חוברים יחד בצמח של היום. זה סחלב שריחו דווקא מזכיר פטריה והוא גדל בקולומביה.
באתר: http://www.flickr.com/photos/quimbaya/76967705/ מופיעה התמונה שבנספח.
צילום מפחיד בהרבה מופיע פה: http://www.orchidspecies.com/dracchesterton.htm
נחמד בעיניי שלצמח קוראים דראקולה. זה יוצר זילות חביבה של האימה.
תארו לעצמכם שרך בשם עמיר פרץ. צמח כזה בטוח שיסיר ממני את טרור השפם המזעזע.

סיגריה ובגידה

שמות תמיד מעסיקים אותי.
מה אפשר ללמוד מהם, את מה או מי הם מנציחים, הסיפור מאחוריהם.
יש קקטוס ששמו ויינגרטייה. לפני כן קראו לו הילדגארדיה ואז
גילו שהעלמה הילדגארד נשואה לחבר הכי טוב של מי שגילה את הצמח.
התפתחה שערוריה מכוערת והשם שונה בשל שיקולי מוסר.
חל עליו דין מוסר.
להבדיל, יש בנכר בארץ רחוקה (דרום אפריקה, כמובן) צמח אחר
ששמו Cheiridopsis cigarettifera.
סיגרטיפרה = בעל עלים דמויי סיגריות. הצילומים ברשת לא עושים
חסד לאיך שהצמח נראה בטבע. העלה של שנת אשתקד מת והתייבש
ויצר על בסיס העלה החדש קרום לבן שנראה בדיוק, אבל בדיוק, צורה
של פילטר לבן בקצה עלה גלילי. צילום אחד נותן תחושה של איך זה באמת נראה.
זה הצמח היחיד שאני מכיר ששמו מכיל את מקל הניקוטין אשר יוצר
תחושות כה חריפות של אהבה ושנאה אצל רובנו. אי אפשר להיות אדיש
לסיגריות.

נובמבר באוגוסט

נובמבר הוא חודש קל, יחסית.
עוקרים את כל הסיפוסטמות מהעציצים ומניחים אותן ליבוש חורפי (קייצי שלהן)
כך לא קיים פיתוי להשקות אותן והאימא הפולניה שבתוכי מנועה מלהרוג אותן
על ידי האכלה שלא בעיתה. הן סופגות לתוך עצמן את כל נוזלי העלים ומחכות לחודש מרץ.
אז, עלים חדשים יספרו לי בלחישה שבא הזמן לשתילה מחודשת.

ממדבר צ'יוואווה יש לי ד"ש כל נובמבר מהאריאוקרפוס קוטשוביאנוס (הפריחה האדומה/סגולה)
והשנה הצטרף אליו סוף סוף אחרי שנות המתנה רבות אריאוקרפוס רטוזוס (הפריחה הלבנה X 4)
שניהם קקטוסים חסרי קוצים מאזור סן לואיז פוטוסי. אזור מדברי קשה ביותר שמנפק
חלק מהצמחים היפים ביותר בעולם.

מדרום אפריקה - פריחת הליטופסים. עלים קטנים דמויי אבנים. (פרחים לבנים וצהובים
דמויי כריזנטמות). רובם מהרצועה שבין קייפטאון לנמיביה.

ומהגינה - לוע ארי בפריחה מגוונת. לפופית בפריחה כחולה.

עוד נובמבר אחד חייתי.
פחות נובמבר אחד לחיות.
מלנכוליה חורפית שטופת אור.