מאז שהייתי בן עשרים וראיתי את הציור הזה של אוֹרי רייזמן חשקתי בו.
זו הייתה חוויה עזה ומרוכזת של רכושנות וקניין כמותה לא חשתי מאז כלפי שום חפץ אחר.
את הציור ראיתי בגלריה גורדון והבעלים שראה חייל צעיר
הלום יופי, נד בראשו, לא שעה לתחנוני אך לקח לבסוף את פרטי האישיים והפטיר הבטחה בשפה רפה
שאם המושא יוצא למכירה בעתיד הוא יתקשר אלי.
כשהתחלתי לצאת (היום קוראים לזה אחרת) עם אנה (אשתי) הראיתי גם לה בלב כבד את הציור בגלריה.
ביום א' אחד, שנים אחר כך, על הקפה ההפוך של הבוקר הראתה לי אנה תצלום מהעיתון. התמונה
תימכר היום במכירה פומבית גדולה. מכל הפריטים המוצעים רצה הגורל שהעיתונאי בחר להציג
בדף פנימי ב"גלריה" של "הארץ" דווקא את האישה עם השמלה רקומת הפרחים.
הפעם לקחו אותי יותר ברצינות, לא יכלו לנפנף אותי ולמחרת היה הציור שלי.
יום אחד, שוב שנים אחר כך, באה לביתי ידידת המשפחה, ציירת בשם סבינה מנדל, על מנת
לחתום על אחד מציוריה - פורטרט עצמי. הפורטרט והרייזמן הם בערך הציורים היחידים אותם רכשתי אי פעם. כשראתה את הרייזמן מלאו עיניה דמעות והיא פרצה בבכי מר ונרגש.
הסתבר שעמדה להינשא לצייר חודשים לפני מותו ושהאישה המצוירת התלויה בביתי היא היא.
כך גיליתי שהנושא בשני הציורים היחידים שהיו תלויים אצלי הם אותה אישה עצמה ששקדה
עכשיו ללא לאות לחסל את ניירות הטישיו שלי.
לפעמים מקבלים הרבה יותר ממה שעליו מתמקחים.
והצמח, כיצד הוא קשור ? קוראים לו אֶבְּרַקְטֶאוֹלָה כלומר חסר עלעלים חופים בבסיס הפרח.
זוהי שטות מוחלטת. יש לו גם יש לו עלעלים חופים. אז למה קראו לו ככה ? ככה !
מי שמגדל אותו חושב על סמך השם שיש לו דבר אחד ובַפּוֹעל הוא קיבל יותר - עלעלים
בלתי צפויים חינם.