שערך צימח ואת ערום ועריה

אני מקבל שהבריות מתלהבים מצבעוניוּת וממגוון, אבל לא בכל מחיר.
הקקטוס גימנוקליציום לפעמים נולד ללא יכולת לייצר כלורופיל (ולא רק הוא).
במצבים כאלה במקום קקטוס ירקרק כזה או אחר אנו מקבלים צמח שהכלורופיל
לא מסתיר את מערומיו : אדום, צהוב, סגול.
ואם כבר אני מדבר על עירום. ה"גימנו" משם הצמח הוא פשוט עירום.
גם המלה גימנסיה נולדה משיעורי ההתעמלות נטולי הבגדים
של התלמידים. לא, לא היו תלמידות ותבררו אצל היוונים למה.
קקטוס צהוב שאינו מסוגל לספק לעצמו מזון נידון בטבע לכלייה.
לא זה המצב כאשר סוחר תאב ממון מרכיב את הזוועה הצבעונית
על כנה בריאה ו"מכניס חיים" בשכיב מרע לפני שהוא מחזיר ציוד.
וכמובן יש רבים החושקים ביצור הכלאיים כמו שיש גברים שחושבים
שציפרניים ארוכות ו"בנויות" הן יפות ומעוררות תשוקה. הם לא שמים לב
שעם הטופרים הללו כל מלאכה הופכת למסובכת, להוציא אולי גרוד הברך.

הצילום נלקח מאתר על גימנוקליציומים ברשת.
הספסימן הוא מבוליביה. אני מזכיר למי ששכח שרובם הכמעט מוחלט
של הקקטוסים הוא מיבשת אמריקה.הצ'יקיטנום שבשמו נובע ממקום המצאו כפי
שהוספתי בסיפא של הוינייט.
Category Bolivia
Name Gymnocalycium chiquitanum VoS 36
Notes Dept. Santa Cruz, to the west of San Jose de Chiquitos, 279 m

מיטה מתפרקת

הייתה מכירה בבית סמוך לפני עשרים שנה
קניתי שידת מראה שעמדה בכניסה (ואיננה), כיסא תינוק מעץ (שנמסר בינתיים)
ומיטה+מזרון. המוכרים אמרו: מיטת פליז מתפרקת.

באשר לפליז, הבנתי כבר אז.
פליז זו סגסוגת של נחושת ואבץ.
מסוג מסוים של פליז עשויים תרמילי הכדורים
שאספתי במטווחים. ואלה שלא אספתי במלחמה ההיא.
פליז גם קוראים היום משום מה לפליס.
זה צמר מלאכותי המיוצר מפלסטיק ממוחזר.
הספר "גיזת הזהב" על מסעו של יאסון והארגונאוטים
(הסופר הוא רוברט גרייבס כמובן) נקרא בשפה בה נכתב
The golden fleece.
גרייבס סבל מהלם קרב עמוק אחרי מלחמת העולם הראשונה,
אז כינו את המצב - נוירסטניה, הוא כתב ספר על המלחמה
(קראתי ושכחתי את השם)

ועכשיו בקשר למיטה
מה כל כך חשוב במתפרקת?
ולמה פליז?
רק לאחרונה המעלית הגיעה לקומה העליונה אצלי.
היא עשויה מפליז כדי שתתפרק בקלות.
היא אמורה להתפרק בקלות כי פעם (בתקופה שייצרו את המיטה
שהיום מונחת בחדר מחשב ואורחים ישנים עליה לפעמים)
היה חשוב לפרק מיטות כדי להרתיח ולחטא את כל חלקי המיטה
נגד פשפשים.
לא לזלזל - פשפשים יש היום בכל המדינות בארצות הברית
כמעט בלתי אפשרי למגר את התופעה
כי המניאקים הקטנים, אחרי שנכנסו, ידאגו שלעולם לא תשני לבד,
קוראת יקרה.

טלפון (2)

ווטסון היה העובד הראשי של אלכסנדר גראהם בל
הם היו חברים חמישים שנה בעקבות העבודה המשותפת שלהם.
הוא זה שאליו נאמרו המלים הראשונות בטלפון
(למרות שדי ברור שהציטוט כפי שמופיע בהרבה מקומות הוא לא הגיוני במיוחד)
לכל הציניקנים בינינו ראוי לדעת שבל נתן לו במתנה
עשרה אחוזים מחברת הטלפוניה העצומה שהוקמה אחרי
שהטלפון הומצא.
ווטסון נח, בילה, נסע מסביב לעולם ועשה חיים נפלאים
במיליונים שקיבל.
בשאר הזמן הוא המציא המצאות. רובן קשור לטלפון
למעשה הוא זה שאחראי לדברים חשובים ביותר
הוא זה שהמציא את צלצול הטלפון שהכרנו כשהיינו ילדים
(עד אז לא היה צלצול! אנשים הרימו לפעמים את האפרכסת ודיברו עם מי
שחיכה המון זמן כבר בצד האחר)
הוא זה שנתן לטלפון את הצורה המוכרת שלו של
קופסה כזו עם עריסה ובתוכה שפופרת
(כן שפופרת ולא שפורפרת כמו שכמה מהנשים סביבי מתעקשים לומר)


מת בערך שש שנים אחרי בל.

טלפון (1)

זה ספור חמוץ מריר.
יוהאן פיליפ רייס (ללא קשר ליהדות בכלל) המציא אבטיפוס של טלפון ב 1860,
הרבה לפני אלכסנדר גראהם בל, למי שתהה.
המורה הגרמני הצנוע ניסה לעניין את הקהילה המדעית בארצו,
אך אפילו הפרסום של ההמצאה בכתב עת, נדחה פעמיים.
גם הדגמות לא שכנעו את הקהילה המדעית הגרמנית.
אב הטיפוס העביר נהדר נקישות וצלילים מוזיקליים,
בקולות של אנשים הוא לא הצטיין. בכל מקרה אף אחד לא מצא לזה שמוש.
כעשר שנים אחר כך הוא ראה את העולם מתעורר למציאות שהוא חזה.
ב 1947 בדקו מדענים בריטיים את ההמצאה של רייס.
לתדהמתם, המכשיר העביר קולות אנושיים בצורה טובה מאוד (אך
מעט חלשה). הם ניקו את המגעים ושוב המכשיר העביר תקתוקים
וצלילים אך לא שיחה.
מסתבר שהגרמני חיווט את הטלפון במגעים שעובדים
היטב כשהם מלוכלכים ומאובקים.
נקל לשער שהוא ניקה את המצאתו בשקידה עד יום מותו.
ואיך הוא קרא להמצאה???
Telephon

מוסר השכל
לא כל מה שנקי - עדיף

צפרנים ירוקות וכחולות (ושחורות)

נכון שנתקלתם בחנויות פרחים בציפורנים בעלות צבעים מיוחדים, מרהיבים ושובי עין ?
אז ככה - גם אתם יכולים !
קנו צבעי מאכל וזר ציפורנים לבנות שאינן מיועדות לדש הבגד.
קחו את טפכם לידכם כי בסיום הפרוייקט אתם תהיו קוסמים לפחות.
השקיעו הזר בתוך מי ברז זכים וגזרו באלכסון במספריים חדים מאוד
או בתער ספרים מעט מתחתית הגבעול.
עושים זאת בתוך מים כדי שלא יהיו בועות אויר במקום החיתוך.
לתוך כלי קיבול (כוס, קנקן, תרווד, יורה, פיילה וכו') מזגו מים שעומקם
שישה ס"מ לפחות. העמידו בתוכם את הציפורנים ובחשו פנימה
את צבע המאכל.
אפשר מספר כלי קיבול ובתוך כל אחד צבע אחר.
פרח הציפורן שואב את המים הצבועים ותוך דקות (15-40)
צבע הפרח ישתנה ולא יהיה טבעי עוד לעולם.

(פחות תעלומה אחת).

עיצוב למתחילים

תלמידים, שימו לב שבעוד שהאש היא אחת,
והביצים הן אחת (מתרנגולות) הרי שהקקטוסים הם
משלושה סוגים שונים (צראוס Cereus במשענות ובמושב, פרוקקטוס Ferocactus
בתחתית ואופונטיה Opuntia במשענת הגב).
אלה שלושה סוגי דקירות שונים לחלוטין זה מהאחר.
הצראוס סתם חודר ויוצא ממך כשאתה הולך. הפרוקקטוס מאונקל,
ולכן הוא עוזב אותך רק אחרי מאבק שבו הוא תולש חתיכה ממך.
בן הזונה האמיתי זה האופונטיה (כל סוגי הסברס). הוא נשאר עימך
ימים ושבועות אחרי שבאת אתו במגע. מתנחל באזור המגע (תחת, לשון ?)
ונותן לך מאות פעמים תזכורות לכך שעונש הוא לא בהכרח ההיפך
משכר.

נפטלין ופורמייקה

החומר ממנו עשויים זכרונות
קורים מתוקים מרים של סתיו
אגורות משוננות פורמייקה נפטלין
חציר נשימת תינוקות דשא קצוץ ותירס
פרחים יבשים נושרים מעלי הספר

התצלום מהאתר של דניאל מוסקווין - בריטיש קולומביה

התנכ

כשאני חושב על התנכ שלמדתי בבית הספר,
התמונות שעולות הן אלה של גוסטב דורה.
תריצו אותו בגוגל תמונות ומיד תזהו את שמשון הגבור,
דוד נמלט משאול דרך חלון מיכל,
משה ולוחות הברית, ראשו של גולית וכו'
אבל אז רואים גם איורים של ספרי וויליאם בלייק, אונורה (דה) בלזק,
אדגר אלן פו ומשלי לה פונטיין.
וישנם כמובן ציורי לונדון העכורים והחשוכים.
דורה בקושי ביקר באנגליה. הוא ישן כל חייו בחדר הסמוך
לחדרה של אימו. זה לא הפריע לו לנהל רומנים.
הייתה לו חיבה עזה לשחקניות תאטרון (הדוגמניות
והסלבריטאיות של פעם) והבולטת בהן הייתה שרה ברנהארד.
האנגלים היו היחידים שפתחו לו גלריה. בפריז הוא לא ממש נחשב.
מאידך, האנגלים התלוננו שלונדון נראית איום בציורים שלו.
הוא צייר בעיקר מהזכרון והיו המון אי דיוקים בנופי
לונדון שלו.

קפיצה קטנה לספרים שקראו לי
לפני שידעתי לקרוא (לה פונטיין)

ספור של אהבה ותסכול

מאשתי, אנה, נולדו לנו שלוש בנות.
הן כולן דומות לה
ולכן הן לא מאמינות לספור על השרפה בבית
החולים בה נטל כל הורה תינוק מבועת וברח בפאניקה במסדרונות.
או לספור על הקללה האיומה שהוטלה על בית המלוכה הצרפתי
שפנו למשפחת אורבך בקרית טבעון
וביקשו שנגדל עבורן את הנסיכות שנדלייה וקמפנייה.
או לכל ספור אחר שמבטלים אותו ברגע הישמעו
אבל אחר כך מפרנס פסיכולוגים.



הצילומים באדיבות נעמה אורבך

תה ואופיום

אחרי שהתבלינים איבדו את ערכם המזעזע
התחיל מסחר ביניבשתי ער.
אמריקה ייצאה בעיקר עצים, ויערות עצומים
נכרתו ונעלמו.
כל לונג איילנד הייתה יער שנעלם במהלך 15 שנים.
הבריטים הביאו תה מסין.
רק בסין ידעו לגדל אותו.
מאזן המסחר בין בריטניה וסין היה מזעזע ולכן
הבריטים איזנו אותו על ידי מכירת אופיום לסינים.
הקיסרות מחתה אבל לא עזר לה.
מדובר, כמובן, לא על הממשל באנגלי אלא על חברת המסחר
ששלטה על כל מזרח אסיה והודו.
בשנות הארבעים של המאה ה19 הסתובב אנגלי מחופש
לסיני בשדות התה באזורים שונים בסין.
הוא התחזה למישהו בעל דיאלקט של אזור רחוק
וככה לא "עלו" עליו. אם היה נתפס היה מוצא להורג.
כשחזר לימד את הבריטים כיצד לגדל תה
והם ניסו זאת בהודו.
הגענו ל 1851 והבריטים החליפו את הנשק של החיילים
ההודים שלהם לאנפילד מדגם חדש.
עד אז היה צורך לשפוך אבק שרפה דרך הקנה....
בכל מקרה התחמושת החדשה הייתה עטופה בנייר משומן.
שמועה נולדה בקרב הٍ(Sepoys)
כי השומן הוא ערוב של שומן חזיר ופרה.
גם אצל ההינדים וגם המוסלמים זה לא עבר בשלום
והתחילו מהומות וטבח שנגמר בדיכוי ובחיסול השושלת המוגולית
ואז נכנסה הממשלה הבריטית לנעלי הסוחרים.
מאז יש לנו תה הודי

חורף וקינמון

אזור אינדונזיה על אלפי אייו היה מוקד חיפושי התבלינים של פעם.
המלך היה כמובן הפלפל
אבל המחירים הגבוהים היו של אגוז מוסקט, קינמון וציפורן
(איך מתרגמים לעברית mace?)
מהרגע שהתבלינים עזבו את ידי המגדלים המופתעים
שחלקם קיבלו גם זהב עבור עמלם
ועד שהתבלינים עלו על השולחנות באירופה עלה
מחירם פי ששים אלף.
כדי לחסוך את פער התיווך התחילו מסעות ימיים ארוכים
ב1487 יצאו שתי אוניות מספרד לחפש תבלינים ועדיין לא שבו
קולומבוס היה ימאי משובח אבל גאוגרף קטן מאוד
רגלו מעולם לא עלתה על היבשת שמיוחסת לו
הוא לא ידע שקובה היא אי
הוא חשב שהשמש השוקעת נמצאת מעל יפן וסין
ה"זהב" שהוא מצא היה פיריט ברזלי
ה"קינמון" - קליפת עץ חסרת תועלת
ה"פלפל" - לא שחור אלא חריף
וככה הגענו לוסקו דה גמה שכמעט נסע לברזיל
כדי לעקוף את אפריקה בשלום
ובזכותו גם נמצאה הצפדינה לראשונה
כי זו הייתה הפעם הראשונה בה שהו מלחים
למעלה משלושה חודשים על הסיפונים.

ובחזרה לתה המתובל במעט קינמון שאנו שותים
אגב אורחא

אבטימיוס מרטיריוס וחברים אחרים

כשמבקרים חברים ותיקים צריך לבחור עתוי שמציג אותם
באור המחמיא.
חברים כאלו עשויים עם הזמן להיראות שלא במיטבם.
חלוף הזמן מצמיח לנו נגעים, קמטים, שערות
במקומות שאמורים להיות חלקים, מערה חשוף במקום
שהיה אמור להיות עבות ובעיקר אנחנו הופכים
לדהויים.

כאן מוצג אותו חבר בשני הצילומים.
הפרש הזמנים בין הצילומים הוא דקות ספורות.

אם הוא בן 1500 שנים והשתפר תוך זמן קצר
אז אולי גם אנחנו נצליח?

המשך של פרחים, קונכיות ובגדי ים

זוהי רומולאה צידונית, גאופיט מהאירוסיים. פורחת גם בישראל.
השם הבוטני שלה הוא Romulea phoenicia
אז למה לקחו את הפיניקים והחליפו לצידון ? כי הם חיו באזור הזה ?
לדעתי מי שהחליט על השם פשוט בחר בחלופה קלה.
עכשיו להסבר השם: phoinix ביוונית זה הצבע ארגמן. מזה באו הפיניקים.
הפיניקים הפיקו את הצבע הנדיר והיקר מקונכיות.
אילו קונכיות ? מ Hexaplex trunculus (רצ"ב צילום מהרשת)
הם מכרו את הצבע בכל העולם. לא רק הם. הטריק הזה משותף לתרבויות רבות כולל
בבלים, יוונים ואפילו ממרכז ודרום אמריקה.
ברומא, ככל שמעמדך היה גבוה יותר היה יותר ארגמן בטוגה ובטוניקה שלך.
רק גלימתו של הקיסר הייתה ארגמנית כולה.
יש קונכיות שמפיקות כחול ויש ארגמן. האמת היא שהצבע משתנה בהתאם לסוג הקונכיה
ולמזג האוויר. כמה שחם ושמשי יותר יהיה הצבע אדום יותר. (זוכרים "תכלת וארגמן" ?)
הפיניקים ריסקו את הקונכיות ואת הנוזל השקוף שפכו על בד.
הצבע חזק ואינו יורד בכביסה.
לפרח קראו כך בגלל צבעו.
דייגים יפניים הצוללים לצוד פירות ים צובעים את בגדי הים שלהם בארגמן קונכייתי כדי לקבל
יכולות פיזיות ונפשיות מוגברות שיסייעו להם בצידם.


עכשיו המשך :
הארגמן הסגול הזה הוא purple. בפורטוגזית purpura וכו'
העיר הפיניקית בה הפיקו הכי הרבה מהצבע נקראה פורפיריאון.
היא נמצאת כ 15 ק"מ דרומית לבירות. אם תביטו במפה בת זמננו תגלו שם
את הישוב הלבנוני גִ'יָה. כמה חודשים לפני שפלשתי ללבנון ב 1982חפרה שם
משלחת הצלה לבנונית והצילה משם כמה פסיפסים ביזנטיניים מדהימים.
מי שירצה לראות אותם יצטרך אישור כניסה לבית של ג'ונבלאט שם
הם מוגנים מפני הצבור.
נקודה מקומית - אזור חיפה המאוד עתיקה לא רחוק מקסטרא של ימינו
נקרא פורפיריא החדשה Porphyria Novissima או בקיצור פורפיריאון.
לא אדון כאו במחלת הפורפיריה שכנראה בגלל התסמינים שלה נחשדו
לא מעט אנשים בערפדיות.
ואסיים במצלול דומה - המלה Porphyrogenitism באנגלית מציינת את העיקרון
במשפחות מלוכה (במיוחד באימפריה הרומית המזרחית) לפיו העדיפו כיורש את הבן הצעיר או זה שנולד
אחרי עלות אביו לשלטון על פני אֶחיו הבוגרים ממנו.
כנראה דמו ארגמני יותר מאלה של אחיו הגדולים שנולדו כשאביהם היה פחות קיסרי.

זכוכית

פעם זה היה מסובך.
וגם נורא יקר.
כל כך יקר עד כי אף לזגגים לא היו חלונות עם פנלים של זכוכית בבית.
ב 1590 הוריש איזה אנגלי את הבית שלו לאשתו ואת החלונות לבנו הבכור.
בית אצולה כלשהו היה מפרק את החלונות ושם אותם באחסון
בכל פעם שעברו מהטירה למקום אחר ליותר מכמה ימים.
חלונות היו עשויים לרוב מקרשים.
רק בערך ב1850 התחילו לייצר פנלים גדולים בשיטת
Float glass.
יריד המסחר הגדול שהיה בלונדון בהייד פארק היה כולו עשוי זכוכית
אחרי שנתיים העבירו את המבנה למקום אחר
ועל שמו נקראת קבוצת הכדורגל קריסטל פאלאס
בכסף שהרוויחו מהיריד קנו בדרום הייד פארק שטח ענקי בקנסינגטון
שהיום נמצאים עליו בין היתר רויאל קולג' אוף מיוזיק, ויקטוריה
ואלברט מיוזאום, מוזיאון הטבע ועוד

הספרדי

אם תחפשו אורבאה Orbea בגוגל, עשרות התשובות הראשונות
(וכנ"ל הצילומים) יהיו של אופניים.
יש לכך סיבה - יצרן הנשק הספרדי אורבאה חדל בתום מלחמת האזרחים בספרד
לייצר נשק והחל לייצר זוגות אופניים נחשקים למדי. מרכבים מסגסוגות
פחמניות ומגנזיום הם חלום רטוב ויקר של כל רוכב.
מתישהו באזור הצילום השבעים יתחילו לצוץ כלי נשק וגם צמחים.
הם ממשפחת האסקלפיים (פרחים מצחינים, פרי בצורת קרניים).
הצמחים נעדרי הוד אך הפרחים שריחם כבשר מרקיב מרהיבים.

מחשבות על הנצח השלישי

היום (באופן חד פעמי) אני חושב על הנצח

ולמה אנחנו שואפים אליו

צפצפה רעדנית

עץ נפוץ מאוד בעל שיטות רביה מדהימות.

כשאתם רואים קבוצת עצים כאלה, רוב הסיכויים הם שיש

להם מערכת שורשים משותפת.

הם מסוגלים להתרבות מהשורש ! ועושים זאת בשמחה. כך שלמעשה זו רבייה לא מינית והם כולם שבּוּט המנציח את עצמו שוב ושוב בהצלחה, במיוחד אחרי אסונות אקולוגיים - שרפה, שטפונות וכו'.

חורשה או יער של צפצפה רעדנית, או כפי שהחברה מכנים אותה - Populus tremuloides היא למעשה קרובת משפחה משובטת של עצמה.

חוץ מעצים ספורים שטרחו לצמוח מזרע.

בבדיקות של מאובנים מצאו שהעלים לא השתנו במשך מליוני שנים וזהים לחלוטין לאלה של היום.

ואפילו הגזע מכיל כלורופיל. יש לו כתמים ירוקים.

ראו http://www.treesforlife.org.uk/tfl.aspen_boreal.html

וגם http://www.treesforlife.org.uk/index.shtml