אפריקה 2012 י"ב

הכל התחיל בגלדיולות.
בלתי צפויות, חמקמקות  ולא נאמנות אלא לאמת שלהן.

הגלדיולה נעה ללא הפסקה לצלילי המוזיקה שלה בלבד
זו הרתמיות של הרוח
שהופכת את הסיפן לפעמון שצלילו מהדהד חרישי תמיד
וצבעיו הופכים לכתם חסר מנוחה.

כדי לדעת אותה יש לרסן אותה
בחיבוק או בזרועה נטויה

זו ידי השמאלית
המוכיחה שבעזרת אהבה
הגלדיולה תתמסר.

אמי אהבה אותי.
היא חסכה ממני את האמת.
בגיל חמש וגם חמישים
היא חפנה את האמת לעצמה
ופיזרה כאבקה אוצרות של יופי,
אהבת חיים ושמחת שורדים.
בזכות אהבה זו אני חי.

אפריקה 2012 י"א

 

כדי למצוא צמחים בדרום אפריקה צריך למצוא אדמה שעליה גדלים צמחי בר.
זה לא תמיד פשוט.
על אדמות מרעה תמצא כבשים.
ברוב האדמות האחרות תמצא קנולה, קני סוכר או גידול אחר שמתנגד לפרחים סתם.
בחלק ממה שנשאר יש שמורות של חיות. מין מקומות שאנשים משלמים ממון להכנס לתוכם
כדי לראות אריות וג'ירפות.
כשהייתי קטן כינו אותם גמל-נמרים.
וישנם שטחים זעירים, פינות שנרכשו לצורך העניין על ידי חובבי טבע.
שם יש עדיין מעט טבע.
בשטח הזעיר שבצילום (שגם הוא נכסס על ידי כבשים) מצאתי רומולאות וכעשרים
 Haworthia mirabilis
גדלות בחריצים בין סלעים. כל מה שהרים ראש, נאכל מניה וביה.
(ראה צילום מטה.)

ויש צורך כמובן לחצות גדרות.
הכל מגודר.
אחרי יום וחצי אתה למד כיצד לחצות גדר, כיצד קופצים מעליה או זוחלים על גחונכם מתחתיה.
אין שום טבע למי שחושש להיות מסיג גבול.
דברים י"ט י"ד -  בוטל זמנית.


 

אפריקה 2012 י'

אכזבה
זה לא מספיק ליגון, לצער ובטח לא לכעס.
אבל הצטברותה של אכזבה מייצרת קמטים בזוויות הפה.
אחר כך היא עוברת מסה קריטית וקווים אדומים.
משקל הנגד לאכזבה היא חמלה.
החמלה ממיסה משקעי אכזבה.


חזרתי ממלחמת לבנון מאוכזב והלום.
אמי ביקרה אותי ובידיה כלי זכוכית חמים ובו כרוב ממולא.
שמחתי.
היא תיארה בפרוטרוט אופייני את כל המרכיבים, התבלינים השונים שהיה בהם שימוש
ואת אופן ההכנה מלא תשומת הלב.
עבורי.

הבטתי בכרובים המלופפים. כרוב בערבית זה מלפוף. מצליבים.
הכופתאות היו כמעט זהות זו לזו בצורתן.
אחת מהן נשאה בצנעה את קווי המתאר של פינת קופסת השימורים.

לא כעסתי ולא התאכזבתי.
הייתי עייף מלילות חשוקי לסתות ושיניים שתושבותיהן חישבו להתפורר.
בכל בוקר הייתי צריך להרפות את שרירי הלחיים
שלקחו עימן את לבנון לתוך לילותי.

תמהתי.
אחר כך מעט התעצבתי שאצלי זה רק בלילות
ואצלָה,ּ גם בהקיץ.

דור שני
אָלֶק
 

אפריקה 2012 ט'

בדרך חזרה מבית הספר עצרתי בפלאפליה שהייתה בצומת שדרות הנשיא ומחניים.
אמא ביקשה שאקנה חצי מנה פלאפל.
הם שאלו כמה טחינה וחמוצים אני רוצה ואני שילמתי את 30 האגורות.
הטחינה טפטפה מהפיתה הסדוקה.
הסתכלתי לראות אם לכלכתי את הנעליים החתוכות.
לא היה נדיר אז שנעליים שנעשו קטנות מדי נחתכו מלפנים והפכו למעין סנדלים.
הנעליים לא התלכלכו.
טיפה אחת טינפה את המכנסיים שירשתי מאחי הגדול דרך הבינוני.
לא נורא.
מטבע של 50 גרוש היה ליד הנעל השמאלית.
כמוצא שלל רב הרמתי אותו וחיפשתי למי להחזיר.
לא היה אף אחד.
חזרתי הביתה וסיפרתי לאימא.
היא אמרה לי שאיבדה חצי לירה באותו בוקר באותו מקום כמה שעות קודם לכן.
החזרתי לה ללא היסוס.
לקח לי חמש עשרה שנים להזכר בזה.
זה לא היה גם אז הרבה כסף.
משונה כל כך.
לפתולוגיה אין גיל וסכום.
הכל בגלל הגלדיולות.

אפריקה 2012 ח'

הייתי בכיתה א'.
המורה שרה פלס לימדה אותנו לכתוב אותיות אלף ובית.
כתבתי: אבא בא.
אבא בא אחרי שנרדמתי, כמו בכל יום.
בצהריים אכלתי לחם שחור, מרק גריסים ופרוסה של גבינה כחושה ותפלה שנקנתה במכולת אצל גברת בלטמן
וכונתה "גבינת קרש".
 לפעמים אכלנו לקרדה. זה היה בזמן שלקרדה הייתה קיימת וזולה מאוד. היום יש רק פלמידה, ולפעמים מגיעה לקרדה לחנות של רפאל בשוק לוינסקי (אז מגיע מחירהּ לסטרטוספרה והיא בכל זאת אוזלת במהירות).
פשפשתי בכיסי ושלפתי את כל הגרושים שלי.
האגורות היו בעלות שינון והוטבעו עליהן שיבולים.
חלק קטן מהן הוטבע "הפוך" ואני חיפשתי בשקידה את האגורות הנדירות.
לא היו.
דחפתי אגורה לפרוסת לחם מתוך בטלה ותסכול.
אמי הצטרפה אלי ומזגה לעצמה במצקת האלומיניום צלחת מרק גריסים שמנונית.
היא טבלה פרוסה במרק ואכלה, מהורהרת.
גברת מסלובטי ממול צעקה על בנה, אורי, שיחזור הביתה משעשועיו בגינה.
היא תלתה כביסה.
פתאום אחזה אמי בגרונה, הכחילה, לעלעה, השתעלה ונאבקה לאוויר.
אחרי נצח וחצי היא פלטה לחם לעוס ובתוכו אגורה, לא הפוכה בכלל.
עולמי חרב עלי. כמעט הרגתי את אמי.

רק שנים רבות אחר כך שחזרתי את הארוע הטראומטי והבנתי את האבסורד.
אי אפשר להכניס לפה אגורה ישנה ולהחנק ממנה. גדולה מדי.
ביום ששי ביקרתי את אמי. שאלתי אותה למה עבדה עלי.
"למה אתה נזכר במשהו שקרה כל כך מזמן"?, השיבה.
שתקתי.

אפריקה 2012 ז'

אמי המנוחה הייתה שקרנית מדופלמת.
לצורך וגם שלא.
הסברים לתופעה היו למכביר.
המקובל והנפוץ מכולם היה הצורך ההישרדותי שלה.
כבוגרת מחנות ריכוז והשמדה (מספר כחול על זרוע פנימית)
וסיפורים מקוטעים בהם מככבים קליפות תפוח אדמה וסלק, קבקבי עץ גנובים,
שלג מסמא, מנת פת קיבר המופרדת לפרורים, אחות צעירה שחייבת לחיות בכל מחיר, יהלומים בנקבי גוף
ומתחת לאבנים ועוד, הסתבר צורך עז להסתיר את האמת.
מי שהאמת הייתה נר לרגליו החזיר ציוד לבוראו מהר יותר מהתחמנים, רמאים וסתם שקרנים.
המשך בגלדיולה הבאה.

אפריקה 2012 ו'

באביאנה

איזה שם מקסים.
נגזר מהולנדית, מהקוף שאוכל את הפקעות.
שייכת לאירוסיים. יש שמונים סוגים, כולם מדרום אפריקה.
אני תמיד מתפלא איך זה שהן לא הגיעו לגידולים תרבותיים.
מה רבים הם נפתולי הגורל.
צילום פריך ומלא באבקת צמחים.
להגדיל, לראות ולהתעטש.
אני גם הפכתי לטפט זמני ונהנה מהלילכיות החדה.

אפריקה 2012 ה'

קנולה

בכל הביקורים במולדת האחרת שלי ראיתי השדות הצהובים.
"חרדל", חשבתי לעצמי.
כמה מאושרים אלה שלא יודעים.
הם יודעים הכל. אבל זה כל מה שהם יודעים.
השדות הללו בולטים מאוד ב"סאות' קייפ". שטחים ענקיים, כתמים צהובים בנוף המתגלגל.
אנחנו משתמשים בשמן קנולה בבית לפעמים.
הכתמים הללו גרמו לי לפנות לאתרים ולבדוק.
קנולה היא צמח ממשפחת המצליבים. אחות ממזרה לכרוב ולחרדל.
מוצר של מעבדה להשבחה גנטית
canadian oil, low acid
מאז 1978
המוצר החקלאי השלישי בגודלו באוסטרליה. שותלים קנולה בשביל השמן וכדי לתת לאדמה לנוח.
באינטרנט יש המון תביעות ומשפטים.
השמן למרות "הנדוס" הצמחים עבר את כל הבדיקות האפשריות בהצלחה. מתאים גם לביו דיזל.

אפריקה 2012 ד'

הווטסוניה הצהובה

אין דבר כזה.
כמו שאמר ההונגרי בגן החיות כשראה את הג'ירפה: "אין היה כזה"
אז מסתבר שיש.


להיות מופתע
כל פעם מחדש
ממשהו שאיננו
אבל מביט בך נוקב
ועכשיו תתמודד.
כל מה שהאמנת
כל מה שחשבת שאתה יודע
הכל מתרסק
במחי מלה פלוטה שוגגת.
ובאבחה אחת ניבעים הסדקים
והמציאות זולגת
ואין עוד גלזורה
הכל בשר שותת.

ולכאורה ווטסוניה צהובה. בלי טריקים ובלי פוטושופ
ולמעשה, שריטה ששום סיליקון לא ימלא
וגם לא טיפול.

לכנליה - Lachenalia אפריקה 2012 ג'

משפחת האספרגיים

תת משפחה בן חצב

השם - בכותרת (למרות שכל אלה שלידי קראו לו לָקָנִילְיָה)

זה היה המפגש הראשון שלי עם הצמחים הללו.

לא נולדה שם אהבה גדולה, אבל יש כבוד הדדי

הסכם שבשתיקה לכבד את הזכויות הטריטוריאליות של האחר

חייה ותן לחיות.

אפריקה 2012 ב'

בימי ששי הייתה אמי המנוחה קונה זר גלדיולות.
מעבר לכך שריח הגלדיולות, שנרכשו בבוטקה קטנה במרכז הכרמל בתחילת רחוב אלחנן, לא נעם לי,
תמיד הן השרו עלי אווירת נכאים צייקנית.
עקרות בית כמו אמי רכשו את הגבעולים הארוכים הללו מתוך מגמה חסכונית, או אם נרצה - קמצנית,
כי הפריחה ארכה פרק זמן ארוך.
בכל הזמן המשמים הזה נפתח פרח אחר חברו. כולם אותו דבר. לכולם ריח מבאיש קלות. כולם נראים
בדיוק כמו הגלדיולות של השבוע שעבר.
כשגדלתי הכרתי את סיפן התבואה.
אפילו הוא לא הצליח למחות את הזכר המטריד של אחיותיו "התרבותיות".
אבל בדרום אפריקה יש גלדיולות אחרות.
זו חיכתה לי בנאפייר בשדה בור, מחוץ לעיבורה של העיירה המנומנמת.
שיניתי בו במקום את דעתי.
בהמשך חיכו לי עוד כמה, מרהיבות אף יותר מזו.

אפריקה 2012 א'

באביב (אוגוסט ספטמבר) השמש מתעתעת.
זו אותה אחת שפגשתי בלונדון, בנחל גלד ובמיקרונזיה.
כאן היא זורחת ושוקעת בכיוון כללי צפוני.
לאחד כמותי, המורגל בניווט ע"פ גרמי השמיים, ושבמהלך שעות האור יודע שעה וכיוון מבלי לחשב אותם בכלל, זו הייתה הפעם חוויה מוזרה ומטעה. אחרי יומיים התחלתי להביט במצפן כדי לדעת מה קורה אתי.

הגרמנים שהתיישבו בדרום אפריקה ונמיביה בנו בתחילה את בתיהם במפנה דרומי!
הרגלים קשה לשנות, סדר חייב להיות.
גם אם זו ההמיספרה האחרת, זו שאם אתה גוחן דרומה בה לא תסונוור.
אחר כך הם קלטו. המעלית הגיעה לקומה העליונה והם שינו את פתחי הבית כך שיתאימו לזניט החדשה והפסיכית.

והשמש אחראית כאן למאות (כך נדמה לי) סוגים של פרחים ממשפחת המורכבים.
חרציות, אלק.
אפשר להגדיל הצילום. לי הוא יהיה שומר מסך זמני.

עציץ

עציצים הם חלק מהיופי של הצמח.

לא כל צמח ופרח יכולים לבוא עם השדה.

הוא צריך להיות מנוקז היטב.

המצע חייב להתאים, לספק מזון לשורשים, למנוע רקבון, לתמוק בצמח כדי שלא ייפול, להיות בחומציות נכונה,

להיות מהודק מספיק, להרטב בזמן השקיה בצורה אחידה, להתיבש בקצב שנכון למגדל.

לפעמים יש לייצר שכבות של מצעים שונים באותו עציץ ולוודא שהם מתקשרים זה עם זה.

מצע של זריעה שונה לגמרי ממצע של גדילה.

ואסור לשכוח נקיון מחרקים, מטפילים ומפטריות מזיקות.

לפני זריעה אני מעקר בהרתחה את המצע.

הכנה מראש מונעת פחי נפש (לרוב).

מאוד מאכזב להשקיע בזרעים איכותיים ואח"כ לראות שפטריה פגעה בכל הנבטים.

רצ"ב שיאן העולם - יפני כמובן.

ביצפרי

ביצפר הייתה המסגרת. כולנו היינו במוסד. לביה"ס הריאלי העברי בחיפה קראו "המוסד" לפני שלמדתי על מוסדות אחרים. זמן קצר אחרי שהתקבלתי לשם חגג המוסד יובל להיווסדו. מבחני הקבלה וידאו בעיקר את העובדה שאין לי ליקוי למידה. זה קרה ב 1962. המורה שרה לימדה אותנו את המנון בית הספר: "בית הספר הריאלי את יובלו חוגג היום, חמישים שנה של מעש הביאונו עד הלום..." האחות בבית הספר כינסה אותנו בחצר והדגימה כיצד מצחצחים שיניים על גולגולת אמיתית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה ראיתי גולגולת. תמיד התפלאתי אחר כך למה לשודדי ים בסרטים אין שיניים מצוחצחות.

רכוש פרתי

ירו משם על תושבי ירושלים היהודיים.
הם היו עשירים, התושבים הערבים. רחובות מרוצפים, בתים מרווחים, מעיין מפכה.
עצי פרי - תאנים, רימונים וזיתים.
יריקה מגשר המיתרים ברגל. יורדים ברגל מהגשר שליד בגין או מלפני תחנת הדלק של היציאה מירושלים.
אזור מגעיל, מלוכלך, מסואב, מסריח ובלתי נעים.
אחרי שיורדים, הכל נרגע. אפשר להתרחץ בבריכת המעין.
אם ממשיכים למטה לכיוון הכללי של האין רכבת חדשה או חור אטומי/ביולוגי/כימי
אז מגיעים להזהרות שאומרות שהשטח הוא פרתי והכניסה עסורה.
לא הבנתי.

טיפני / דריסקול

Dragonfly lamp

בית המלאכה של לואי קומפורט טיפאני נהג לייצר תכשיטים וחפצי נוי כבר בסוף המאה התשע עשרה.
הוא ייצר סדרות של מנורות סימטריות, גאומטריות ומשעממות למדי.
יום אחד פנתה ללואי טיפאני אחת העובדות המוכשרות שלו, קלרה דריסקול.
היא הייתה ממונה על חיתוך פיסות הזכוכית הצבעוניות. ככלל, זו עבודה שנשים עושות טוב יותר מגברים.
קלרה הציגה בפני לואי מספר עצובים של מנורות על פי מודלים פרי עיצובה, ששאבו את המוטיביפ שלהם מעולם החי והצומח.
הוא הסכים לנסות והמנורות הפכו ללהיט.
אף לא איש מחוץ לבית המלאכה ידע שקלרה אחראית להצלחה.
נכון שהשכר שלה עלה מעט.
רק ב 1905 כשהמנורות הוצגו ביריד גדול נאלץ טיפאני לרשום את הכלים שלה כיצור שלו לפי עיצוב שלה.
בינתיים הוא שכר נשים נוספות והגברים בבית המלאכה שבתו כי פחדו שיפוטרו. נשים קיבלו משכורות נמוכות יותר.
אחרי משא ומתן הוגבל מספר הנשים ל27.
אני מזכיר לכם שכל זה קרה 15 שנים לפני שנשים בארצות הברית קיבלו זכות בחירה.
בעיקבות הפרסום סוף סוף עלה שכרה של קלרה והיא הייתה אחת ממאה המשתכרות הגדולות בארה"ב.
כל זה פסק ברגע שהיא התאהבה והתחתנה. לפי החוזה עם טיפאני הועסקו במקום רק נשים לא נשואות.

הכלי שבצילום ניתן לי ליום נישואי. הוא כנראה זיוף מוצלח מאוד.
אם הוא מקורי, אוכל להפסיק לעבוד בלילות במשרה שנייה בשוק הירקות הסיטונאי.