צפרנים ירוקות וכחולות (ושחורות)

נכון שנתקלתם בחנויות פרחים בציפורנים בעלות צבעים מיוחדים, מרהיבים ושובי עין ?
אז ככה - גם אתם יכולים !
קנו צבעי מאכל וזר ציפורנים לבנות שאינן מיועדות לדש הבגד.
קחו את טפכם לידכם כי בסיום הפרוייקט אתם תהיו קוסמים לפחות.
השקיעו הזר בתוך מי ברז זכים וגזרו באלכסון במספריים חדים מאוד
או בתער ספרים מעט מתחתית הגבעול.
עושים זאת בתוך מים כדי שלא יהיו בועות אויר במקום החיתוך.
לתוך כלי קיבול (כוס, קנקן, תרווד, יורה, פיילה וכו') מזגו מים שעומקם
שישה ס"מ לפחות. העמידו בתוכם את הציפורנים ובחשו פנימה
את צבע המאכל.
אפשר מספר כלי קיבול ובתוך כל אחד צבע אחר.
פרח הציפורן שואב את המים הצבועים ותוך דקות (15-40)
צבע הפרח ישתנה ולא יהיה טבעי עוד לעולם.

(פחות תעלומה אחת).

עיצוב למתחילים

תלמידים, שימו לב שבעוד שהאש היא אחת,
והביצים הן אחת (מתרנגולות) הרי שהקקטוסים הם
משלושה סוגים שונים (צראוס Cereus במשענות ובמושב, פרוקקטוס Ferocactus
בתחתית ואופונטיה Opuntia במשענת הגב).
אלה שלושה סוגי דקירות שונים לחלוטין זה מהאחר.
הצראוס סתם חודר ויוצא ממך כשאתה הולך. הפרוקקטוס מאונקל,
ולכן הוא עוזב אותך רק אחרי מאבק שבו הוא תולש חתיכה ממך.
בן הזונה האמיתי זה האופונטיה (כל סוגי הסברס). הוא נשאר עימך
ימים ושבועות אחרי שבאת אתו במגע. מתנחל באזור המגע (תחת, לשון ?)
ונותן לך מאות פעמים תזכורות לכך שעונש הוא לא בהכרח ההיפך
משכר.

נפטלין ופורמייקה

החומר ממנו עשויים זכרונות
קורים מתוקים מרים של סתיו
אגורות משוננות פורמייקה נפטלין
חציר נשימת תינוקות דשא קצוץ ותירס
פרחים יבשים נושרים מעלי הספר

התצלום מהאתר של דניאל מוסקווין - בריטיש קולומביה

התנכ

כשאני חושב על התנכ שלמדתי בבית הספר,
התמונות שעולות הן אלה של גוסטב דורה.
תריצו אותו בגוגל תמונות ומיד תזהו את שמשון הגבור,
דוד נמלט משאול דרך חלון מיכל,
משה ולוחות הברית, ראשו של גולית וכו'
אבל אז רואים גם איורים של ספרי וויליאם בלייק, אונורה (דה) בלזק,
אדגר אלן פו ומשלי לה פונטיין.
וישנם כמובן ציורי לונדון העכורים והחשוכים.
דורה בקושי ביקר באנגליה. הוא ישן כל חייו בחדר הסמוך
לחדרה של אימו. זה לא הפריע לו לנהל רומנים.
הייתה לו חיבה עזה לשחקניות תאטרון (הדוגמניות
והסלבריטאיות של פעם) והבולטת בהן הייתה שרה ברנהארד.
האנגלים היו היחידים שפתחו לו גלריה. בפריז הוא לא ממש נחשב.
מאידך, האנגלים התלוננו שלונדון נראית איום בציורים שלו.
הוא צייר בעיקר מהזכרון והיו המון אי דיוקים בנופי
לונדון שלו.

קפיצה קטנה לספרים שקראו לי
לפני שידעתי לקרוא (לה פונטיין)

ספור של אהבה ותסכול

מאשתי, אנה, נולדו לנו שלוש בנות.
הן כולן דומות לה
ולכן הן לא מאמינות לספור על השרפה בבית
החולים בה נטל כל הורה תינוק מבועת וברח בפאניקה במסדרונות.
או לספור על הקללה האיומה שהוטלה על בית המלוכה הצרפתי
שפנו למשפחת אורבך בקרית טבעון
וביקשו שנגדל עבורן את הנסיכות שנדלייה וקמפנייה.
או לכל ספור אחר שמבטלים אותו ברגע הישמעו
אבל אחר כך מפרנס פסיכולוגים.



הצילומים באדיבות נעמה אורבך

תה ואופיום

אחרי שהתבלינים איבדו את ערכם המזעזע
התחיל מסחר ביניבשתי ער.
אמריקה ייצאה בעיקר עצים, ויערות עצומים
נכרתו ונעלמו.
כל לונג איילנד הייתה יער שנעלם במהלך 15 שנים.
הבריטים הביאו תה מסין.
רק בסין ידעו לגדל אותו.
מאזן המסחר בין בריטניה וסין היה מזעזע ולכן
הבריטים איזנו אותו על ידי מכירת אופיום לסינים.
הקיסרות מחתה אבל לא עזר לה.
מדובר, כמובן, לא על הממשל באנגלי אלא על חברת המסחר
ששלטה על כל מזרח אסיה והודו.
בשנות הארבעים של המאה ה19 הסתובב אנגלי מחופש
לסיני בשדות התה באזורים שונים בסין.
הוא התחזה למישהו בעל דיאלקט של אזור רחוק
וככה לא "עלו" עליו. אם היה נתפס היה מוצא להורג.
כשחזר לימד את הבריטים כיצד לגדל תה
והם ניסו זאת בהודו.
הגענו ל 1851 והבריטים החליפו את הנשק של החיילים
ההודים שלהם לאנפילד מדגם חדש.
עד אז היה צורך לשפוך אבק שרפה דרך הקנה....
בכל מקרה התחמושת החדשה הייתה עטופה בנייר משומן.
שמועה נולדה בקרב הٍ(Sepoys)
כי השומן הוא ערוב של שומן חזיר ופרה.
גם אצל ההינדים וגם המוסלמים זה לא עבר בשלום
והתחילו מהומות וטבח שנגמר בדיכוי ובחיסול השושלת המוגולית
ואז נכנסה הממשלה הבריטית לנעלי הסוחרים.
מאז יש לנו תה הודי

חורף וקינמון

אזור אינדונזיה על אלפי אייו היה מוקד חיפושי התבלינים של פעם.
המלך היה כמובן הפלפל
אבל המחירים הגבוהים היו של אגוז מוסקט, קינמון וציפורן
(איך מתרגמים לעברית mace?)
מהרגע שהתבלינים עזבו את ידי המגדלים המופתעים
שחלקם קיבלו גם זהב עבור עמלם
ועד שהתבלינים עלו על השולחנות באירופה עלה
מחירם פי ששים אלף.
כדי לחסוך את פער התיווך התחילו מסעות ימיים ארוכים
ב1487 יצאו שתי אוניות מספרד לחפש תבלינים ועדיין לא שבו
קולומבוס היה ימאי משובח אבל גאוגרף קטן מאוד
רגלו מעולם לא עלתה על היבשת שמיוחסת לו
הוא לא ידע שקובה היא אי
הוא חשב שהשמש השוקעת נמצאת מעל יפן וסין
ה"זהב" שהוא מצא היה פיריט ברזלי
ה"קינמון" - קליפת עץ חסרת תועלת
ה"פלפל" - לא שחור אלא חריף
וככה הגענו לוסקו דה גמה שכמעט נסע לברזיל
כדי לעקוף את אפריקה בשלום
ובזכותו גם נמצאה הצפדינה לראשונה
כי זו הייתה הפעם הראשונה בה שהו מלחים
למעלה משלושה חודשים על הסיפונים.

ובחזרה לתה המתובל במעט קינמון שאנו שותים
אגב אורחא

אבטימיוס מרטיריוס וחברים אחרים

כשמבקרים חברים ותיקים צריך לבחור עתוי שמציג אותם
באור המחמיא.
חברים כאלו עשויים עם הזמן להיראות שלא במיטבם.
חלוף הזמן מצמיח לנו נגעים, קמטים, שערות
במקומות שאמורים להיות חלקים, מערה חשוף במקום
שהיה אמור להיות עבות ובעיקר אנחנו הופכים
לדהויים.

כאן מוצג אותו חבר בשני הצילומים.
הפרש הזמנים בין הצילומים הוא דקות ספורות.

אם הוא בן 1500 שנים והשתפר תוך זמן קצר
אז אולי גם אנחנו נצליח?

המשך של פרחים, קונכיות ובגדי ים

זוהי רומולאה צידונית, גאופיט מהאירוסיים. פורחת גם בישראל.
השם הבוטני שלה הוא Romulea phoenicia
אז למה לקחו את הפיניקים והחליפו לצידון ? כי הם חיו באזור הזה ?
לדעתי מי שהחליט על השם פשוט בחר בחלופה קלה.
עכשיו להסבר השם: phoinix ביוונית זה הצבע ארגמן. מזה באו הפיניקים.
הפיניקים הפיקו את הצבע הנדיר והיקר מקונכיות.
אילו קונכיות ? מ Hexaplex trunculus (רצ"ב צילום מהרשת)
הם מכרו את הצבע בכל העולם. לא רק הם. הטריק הזה משותף לתרבויות רבות כולל
בבלים, יוונים ואפילו ממרכז ודרום אמריקה.
ברומא, ככל שמעמדך היה גבוה יותר היה יותר ארגמן בטוגה ובטוניקה שלך.
רק גלימתו של הקיסר הייתה ארגמנית כולה.
יש קונכיות שמפיקות כחול ויש ארגמן. האמת היא שהצבע משתנה בהתאם לסוג הקונכיה
ולמזג האוויר. כמה שחם ושמשי יותר יהיה הצבע אדום יותר. (זוכרים "תכלת וארגמן" ?)
הפיניקים ריסקו את הקונכיות ואת הנוזל השקוף שפכו על בד.
הצבע חזק ואינו יורד בכביסה.
לפרח קראו כך בגלל צבעו.
דייגים יפניים הצוללים לצוד פירות ים צובעים את בגדי הים שלהם בארגמן קונכייתי כדי לקבל
יכולות פיזיות ונפשיות מוגברות שיסייעו להם בצידם.


עכשיו המשך :
הארגמן הסגול הזה הוא purple. בפורטוגזית purpura וכו'
העיר הפיניקית בה הפיקו הכי הרבה מהצבע נקראה פורפיריאון.
היא נמצאת כ 15 ק"מ דרומית לבירות. אם תביטו במפה בת זמננו תגלו שם
את הישוב הלבנוני גִ'יָה. כמה חודשים לפני שפלשתי ללבנון ב 1982חפרה שם
משלחת הצלה לבנונית והצילה משם כמה פסיפסים ביזנטיניים מדהימים.
מי שירצה לראות אותם יצטרך אישור כניסה לבית של ג'ונבלאט שם
הם מוגנים מפני הצבור.
נקודה מקומית - אזור חיפה המאוד עתיקה לא רחוק מקסטרא של ימינו
נקרא פורפיריא החדשה Porphyria Novissima או בקיצור פורפיריאון.
לא אדון כאו במחלת הפורפיריה שכנראה בגלל התסמינים שלה נחשדו
לא מעט אנשים בערפדיות.
ואסיים במצלול דומה - המלה Porphyrogenitism באנגלית מציינת את העיקרון
במשפחות מלוכה (במיוחד באימפריה הרומית המזרחית) לפיו העדיפו כיורש את הבן הצעיר או זה שנולד
אחרי עלות אביו לשלטון על פני אֶחיו הבוגרים ממנו.
כנראה דמו ארגמני יותר מאלה של אחיו הגדולים שנולדו כשאביהם היה פחות קיסרי.

זכוכית

פעם זה היה מסובך.
וגם נורא יקר.
כל כך יקר עד כי אף לזגגים לא היו חלונות עם פנלים של זכוכית בבית.
ב 1590 הוריש איזה אנגלי את הבית שלו לאשתו ואת החלונות לבנו הבכור.
בית אצולה כלשהו היה מפרק את החלונות ושם אותם באחסון
בכל פעם שעברו מהטירה למקום אחר ליותר מכמה ימים.
חלונות היו עשויים לרוב מקרשים.
רק בערך ב1850 התחילו לייצר פנלים גדולים בשיטת
Float glass.
יריד המסחר הגדול שהיה בלונדון בהייד פארק היה כולו עשוי זכוכית
אחרי שנתיים העבירו את המבנה למקום אחר
ועל שמו נקראת קבוצת הכדורגל קריסטל פאלאס
בכסף שהרוויחו מהיריד קנו בדרום הייד פארק שטח ענקי בקנסינגטון
שהיום נמצאים עליו בין היתר רויאל קולג' אוף מיוזיק, ויקטוריה
ואלברט מיוזאום, מוזיאון הטבע ועוד

הספרדי

אם תחפשו אורבאה Orbea בגוגל, עשרות התשובות הראשונות
(וכנ"ל הצילומים) יהיו של אופניים.
יש לכך סיבה - יצרן הנשק הספרדי אורבאה חדל בתום מלחמת האזרחים בספרד
לייצר נשק והחל לייצר זוגות אופניים נחשקים למדי. מרכבים מסגסוגות
פחמניות ומגנזיום הם חלום רטוב ויקר של כל רוכב.
מתישהו באזור הצילום השבעים יתחילו לצוץ כלי נשק וגם צמחים.
הם ממשפחת האסקלפיים (פרחים מצחינים, פרי בצורת קרניים).
הצמחים נעדרי הוד אך הפרחים שריחם כבשר מרקיב מרהיבים.

מחשבות על הנצח השלישי

היום (באופן חד פעמי) אני חושב על הנצח

ולמה אנחנו שואפים אליו

צפצפה רעדנית

עץ נפוץ מאוד בעל שיטות רביה מדהימות.

כשאתם רואים קבוצת עצים כאלה, רוב הסיכויים הם שיש

להם מערכת שורשים משותפת.

הם מסוגלים להתרבות מהשורש ! ועושים זאת בשמחה. כך שלמעשה זו רבייה לא מינית והם כולם שבּוּט המנציח את עצמו שוב ושוב בהצלחה, במיוחד אחרי אסונות אקולוגיים - שרפה, שטפונות וכו'.

חורשה או יער של צפצפה רעדנית, או כפי שהחברה מכנים אותה - Populus tremuloides היא למעשה קרובת משפחה משובטת של עצמה.

חוץ מעצים ספורים שטרחו לצמוח מזרע.

בבדיקות של מאובנים מצאו שהעלים לא השתנו במשך מליוני שנים וזהים לחלוטין לאלה של היום.

ואפילו הגזע מכיל כלורופיל. יש לו כתמים ירוקים.

ראו http://www.treesforlife.org.uk/tfl.aspen_boreal.html

וגם http://www.treesforlife.org.uk/index.shtml

דורסטניה

קרובת משפחה של התות.
מהודו וצילון עד אפריקה.
יפות במיוחד יש בערב הסעודית, תימן וכמובן בסוקוטרה.
הפרח המשונה מסגיר את המשפחה.
יש מאה ומשהו סוגי דורסטניה.
רובן מזריעות את עצמן בלי בעיה.

בוטנים ובלגן

הכל בלגן, בוקה ומבולקה.

אם נקרא במקורות את המלה בוטנא זה לא בוטנים בכלל.
הכוונה לפיסטוק חלבי. הוא הפרי של "אלה אמיתית".
חלבי = שמוצאו מהעיר חלב בסוריה.
בוטנים הם בכלל לא אגוזים אלא קטניות (ממשפחת הפרפרניים).
כל מי שאוכל במבה (לא אני) אמור לדעת שעושים אותה מבוטנים
ומעוד חומרים שעדיף לא לדעת מאיפה באו.
בתשבצים קוראים להם "אגוזי אדמה" ואני תמיד תהיתי איפה פה האדמה.
כשראיתי קטיף בוטנים הבחנתי ששולפים אותם מהאדמה וזה מסביר את
השם אבל יוצר בלגן חדש.
איך פרח מואבק מעל האדמה והפרי שלו נשלף מתוכה?
התשובה היא שאחרי ההאבקה מתארך עוקץ השחלה (כל השחלות בעולם
קשורות לעוקץ כזה או אחר) ננעץ בקרקע כמה סנטימטרים ושם נוצרים הפירות.
כל פרי מכיל זרע או שניים.
העוקץ מתארך בכ15 ס"מ. אם הוא לא מוצא אדמה הוא מתנוון ומת.

בוטנים משמינים (אבל טעימים)
הרבה אנשים אלגיים לבוטנים (אבל לרוב לא לשמן בוטנים – פחות סוגי חלבונים)

גזלנים

באופן נורמאלי גזל מעצבן אותי.
שיתוף פעולה נתפש מאידך כמשהו חיובי.
כדי שסחלבים למשל ינבטו הם זקוקים למיקוריזה. זו פטריה כזו או אחרת הגרה בקרקע.
זרעי הסחלב מתלבשים על קורי הפטריה ודרכם מקבלים מזון. אחרת לא תהיה נביטה בטבע לזרעי סחלבי הבר.
פטריות, להזכיר לכם, הן קורים דקיקים המשתרעים על פני קילומטרים לפעמים. הן אבן בניין
חשובה מאוד בקרקע. כשאנחנו חושבים על פטריה אנו מדמיינים לרוב רק את גוף הרבייה שלה, זה שמבצבץ
מהקרקע - כובע על רגל. אבל היא הרבה יותר מזה.
היום שלחתי לכם את הצמח שנראה כמו ממתק מסוכר ואת דודנו הלבנבן.
הצבע מראה שלצמח אין כלורופיל. הוא לוקח את המזון מקורי הפטריות.
במצבים שונים צמחים כאלה גם נותנים משהו לפטריה.
ואל תרחמו על הפטריה הנגזלת. גם היא עושה את אותו הטריק עצמו לעץ האשוח שלידה.

על מיקוריזה תמצאו (אפשר גם למצוא מאמרים נוספים בקישור אם משנים את המספר):
http://www.mykoweb.com/articles/Mycorrhizas_5.html

הצילומים מהאתר של דניאל מוסקווין

הילדה הביאה את החסידה

המקום: ראש פינה, נמיביה.
הזמן: 2009 טיול עם איה וינאי.
הארוע: במסגרת הטיול בתי, איה, וחברה נדבקו קלות מההתלהבות שלי.
בחלקים בהם נהגתי אני, ציינתי בפניהם מה לחפש.
למונסוניה קראו פעם סרקוקאולון וסיפרו לי שקשה מאוד לגדל אותה.
לרוב מה שהורג אותה זו השקיה אחת יותר מדי.
בטבע היא גדלה באדמה חולית מאוד או באזורים של סלעי צפחה.
אמרתי להם: גובה ברך ומטה, צינורות נקניקיים וקוצים.
כמה דקות מאוחר יותר עצרתי ביללת צמיגים וראיתי את שאהבה נפשי.

הצמחים המצולמים אינם שלי אלא מהרשת. למונסוניה יש פרחים
שכאילו לא קשורים אליה והודבקו על ידי בעל חנות פרחים נלהב מדי.
הזרעים הם ממש מקור חסידה ומסגירים את המוצא - גירניים.