הייתי בכיתה א'.
המורה שרה פלס לימדה אותנו לכתוב אותיות אלף ובית.
כתבתי: אבא בא.
אבא בא אחרי שנרדמתי, כמו בכל יום.
בצהריים אכלתי לחם שחור, מרק גריסים ופרוסה של גבינה כחושה ותפלה שנקנתה במכולת אצל גברת בלטמן
וכונתה "גבינת קרש".
לפעמים אכלנו לקרדה. זה היה בזמן שלקרדה הייתה קיימת וזולה מאוד. היום יש רק פלמידה, ולפעמים מגיעה לקרדה לחנות של רפאל בשוק לוינסקי (אז מגיע מחירהּ לסטרטוספרה והיא בכל זאת אוזלת במהירות).
פשפשתי בכיסי ושלפתי את כל הגרושים שלי.
האגורות היו בעלות שינון והוטבעו עליהן שיבולים.
חלק קטן מהן הוטבע "הפוך" ואני חיפשתי בשקידה את האגורות הנדירות.
לא היו.
דחפתי אגורה לפרוסת לחם מתוך בטלה ותסכול.
אמי הצטרפה אלי ומזגה לעצמה במצקת האלומיניום צלחת מרק גריסים שמנונית.
היא טבלה פרוסה במרק ואכלה, מהורהרת.
גברת מסלובטי ממול צעקה על בנה, אורי, שיחזור הביתה משעשועיו בגינה.
היא תלתה כביסה.
פתאום אחזה אמי בגרונה, הכחילה, לעלעה, השתעלה ונאבקה לאוויר.
אחרי נצח וחצי היא פלטה לחם לעוס ובתוכו אגורה, לא הפוכה בכלל.
עולמי חרב עלי. כמעט הרגתי את אמי.
רק שנים רבות אחר כך שחזרתי את הארוע הטראומטי והבנתי את האבסורד.
אי אפשר להכניס לפה אגורה ישנה ולהחנק ממנה. גדולה מדי.
ביום ששי ביקרתי את אמי. שאלתי אותה למה עבדה עלי.
"למה אתה נזכר במשהו שקרה כל כך מזמן"?, השיבה.
שתקתי.
רשומות
