רשומות
ההאסקי הסיבירי הוא כלב מקסים הגורר מזחלות שלג.
כל מי שקרא ג'ק לונדון בצעירותו לא ישכח את "פנג הלבן" ואת "קול קדומים".
הם תמונת מראה זה של האחר. באחד זאב הופך לכלב והשני מנציח תהליך כמעט הפוך.
כשהם בעבודה, רצים, אין להם פנאי להתפנות לצרכיהם.
קטן, גדול וכל מה שבאמצע מופרש מהם תוך כדי ריצה.
זו הסיבה שהנוסעים במזחלות תמיד מצולמים כשפניהם מכוסות ומשקפיים מהודקות על ארובותיהם.
מזל שלצילומים אין ריח.
מה לעשות, יש דברים שנראים רומנטיים מאוד מרחוק.
אני חושב על אנשים שחלפתי על פניהם בדרך.
על שניים במיוחד.
הם לא היו חייבים, כל אחד בתורו, להפריש את פרשם.
ובכל זאת בחרו, אם בחשאי או בריש גלי, למרוח את הצואה שלהם על פני זולתם.
הם מיהרו, היו חייבים לרוץ, היו חייבים בדרך להתנקות מהסחי בנפשם.
ואחרי שטינפו המשיכו הלאה, לעבר אופקים ורודים וחדשים
בגבעת עדה או בפנסילבניה, מה זה חשוב, העיקר
ששום דבר לא מכביד עליהם והמשא נפרק.
לילה אחד קיבלתי שיחה משונה.
בקשת סליחה.
ההאסקי עשה פורום (מין סדנה לשפור עצמי) והוא היה חייב לנקות את השולחן כדי להתקדם לשלב מואר יותר.
ההתנצלות התחילה ב: "אם פגעתי בך..."
אם??????????????????????????
אם התנצלות מתחילה ב"אם" זו לא התנצלות.
מה שהוא באמת אמר היה: לדעתי, עדיף שתשכח. אם טרם שכחת, זו בעיה שלך.
או קיי. שום כוונה לא הייתה שם.
אז לא קיבלתי את מה שהיה צל חיוור של תירוץ להתנצלות.
אני נקמני, ככל הנראה.
והאחרת אמרה: נקטתי באלימות ממשית כלפי הזולת והחברים הטובים שלי כי חוויתי לחץ טלפוני אותו תרגמתי לעצמי
כאלימות פאסיבית נגדי.
והיא אפילו לא התנצלה.
טוב, כנראה שאני נקמני כלפי מי שפוגע בי במתכוון.
לא סולח.
נקמני.
כבר אמרתי?
מוקדש ל (לעזאזל, כתבתי ומחקתי) הם אמורים לדעת אם יקראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה