מסע לקיתרה - אחרית דבר משוכתבת על פי הארועים שאחרי הטרגדיה

האבק שקע

וכיסה שלוליות הארגמן המשחיר

כל אחד רבץ באשמניו

 

ומישש בעלטה את גלדיו





והשאר לא יכתב ולא יסופר. והמבין הבין. ומי שלא הבין חשב שזו בסך הכל כף עדשים. האחד הסתפק ברמז. משנהו הסתפק באגרוף. קיפלנו את הסולמות ושלחנו אותם לאפסנה ארוכה. אי אפשר להכריח אנשים לרדת מהעצים. או שאולי הם היו שם תמיד ואנחנו חשבנו שהם איתנו. מה שמגוחך הוא שהעצים היו כל כך נמוכים. ממש שיחים. בתה וגריגה. בכל זאת הם נאחזו בענפים הדקים כאילו בהם טמונים ישועה ומחסה. ומשיחים אלה השמיעו צעקות, אחר כך איומים, זרו אימה וטירפדו כל אפשרות שבה אלימות לא שלטת.
ואני אמור להיות נאור. לראות את המצוקה שממנה צמחו העשבים השוטים, את הרקע המשפחתי האפל, האלימות בחסות היד הכביכול מגוננת, חדר המדרגות שלעולם אי אפשר יהיה לראות אותו חשוך, השחזור האינסופי של הטעויות והחרדות.
(לא יודע כלום, אלה השערות בלבד על סמך תחושות בטן).

זהו, הקאתי את הגוש הזה.

עכשיו אני יכול לצאת ולטייל בחוץ




בצילום הדס ואילי יושבות מתחת לסלע בטיול משותף ב
Beaverlac reserve
בדרום הרי
Cederberg

.