מאחורי הדלת

המְשַחַקים בטלביזיה נתקלים בשלושה מסכים.
מעבר להם מסתתרים פרסים יקרי ערך או חסרי משמעות פיננסית.
המתח שלנו כצופים מתבסס על השאלה אם הם יתבאסו מקופסת הקרטון שבתוכה מונח
אוסף מחזיקי המפתחות של דודה רגינה, או יעלצו כשיתברר להם שלצי המכוניות שלהם
נוסף ברגע זה ג'יפ עתיר כוחות סוס.
אין להם מה להפסיד.
זה משהו נחשק או טפל. זהו.
בפורמט שאני מציע בזאת יהיו פרסים מושכים יותר (דירה ברעננה? ואוצ'ר חופשי לשנה בכל
המסעדות שרושפלד שף בהן? ללחוץ (ממושכות) את ידה של אנסטסיה מיכאלי? כרטיס טיסה בעסקית לבורה בורה
וסכום לא מוגבל להוצאות עד שימאס לי מהמקום הזה ואז טיסת המשך לסיישל?)
אבל, וזה ממש סוג ספציפי של "ברם אולם", למתמודד יהיה גם מה להפסיד.
אני לא מתכוון בכלל לסרט היפני על העונש הכיתתי (אי בודד והתמודדות עד מותם של כולם להוציא אחד)
או לאדפטציה האמריקאית (נערה שמנמנה המיטיבה לירות חיצים בהתמודדות לודרית דומה אך מוטה פוליטית).
אני מתכוון לאובדן.
למשל מעבר כפוי לשכונה פחותה סוציו אקונומית, חובה לארח 8 חודשים 7 מחפשי עבודה אריתראים, עלייה למוחרקה
בדילוגים על רגל אחת בלבד תחת איום בנשק חם.
כמובן שניתן להגיע ממש לקצה.
בדמיוני חולפות נשות הוליווד שמאכלסות שני חדרים.
מה לעזאזל עושה שם סוזן סרנדון? קשה להיפטר מהרגלים.
אני מחייה אפילו ומוציא מקברה את ורוניקה לייק. שיט, זו פנטזיה, לא?
ותוציאו, בבקשה, משם את אנג'לינה ג'וֹלי.
והחדר השלישי?
נעשה משהו בעל אפקט מיידי.
חדר מלא חנקן. שאיפה אחת וצונחים מתים.
אין כאבים, יסורים, התפתלויות דרמטיות ואחיזה נואשת באברי גוף או רהיטים.
ערוץ 2 כבר מתקשרים אלי...