רשומות
אהבתי לשמוע אותו עד שהתחלתי ללמוד לנגן.
מאז, אני מעריך מאוד את מי שמלווה אותו ומעבד את שיריו.
אבל הוא, שהיה זמר מצוין ומבצע משובח, הפך לדמות פומפוזית המאוהבת בעצמה.
עשרים שנה הוא ממחזר את עצמו לעייפה, מרפד את האגו שלו בהופעות בקיסריה.
כותב שירים חסרי תחכום, הפונים למכנה המשותף הכי נמוך (ושעדיין מעל החגורה), זה שמייצר זיוף לא משכנע
של רגש, של אמירה. זיוף המתאים למי שהפסיק לקרוא ספרים ומסתפק במגזינים. מי ש"מפענח" את כוונת המשורר
דה לה שמאטה ועכשיו מתרווח על מושב האבן בקיסריה, שפתיו חוזרות על המלים הרדודות של השירים, הכאילו רגישים
והפסאודו רומנטיים.
רוצה להכנס לפנתיאון הישראליות? דחוף ברוש, מרפסת ועוד זבל למלים של השיר.
ומקצבי השירים - פיהוק מוזיקלי נעדר קצוות. כמו המלים - אין קצוות קרועים, אין זעקה, אין אמת.
כל המוזיקה מגוהצת ומעומלנת לעייפה, לזרא.
משהו שלא הייתי משמיע אפילו במעלית או בהמתנה לרופא שיניים.
אם מחפשים סינקופה, דרמה, רגש שיוצא מהקרביים - לא אצל שלמה.
כמה מצער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה