רשומות
למה
דווקא היא, לא היה לי מושג. מאידך, היה ברור שהיא דרכה את חושָי מהפעם השנייה שראיתי אותה. השוטרת החדשה בצוות החקירות של רועי פרלמן, עמיתי מהתקופה בה שירתנו ביחד בצבא. שמעתי בחטף שהגיעה לאגף החקירות בחיפה ממשטרת העמקים. במסדרונות היו לחשושים על מקרה עלום כלשהו, אבל אפילו השוטרים הפטפטנים בדרך כלל, לא ידעו לנפק פרטים על המקרה, גם אחרי שהתקשרו לעפולה. המסתורין, השקט והתחושה כאילו היא איננה שייכת לאיש יצרו לה מיד תדמית של אישה עצמאית. מדי התכלת שלה, המגוהצים תמיד, גרמו לי לחוש מקומט.
התחלתי
לפקוד את התחנה בתדירות גבוהה יותר. כל הגישושים שלי עלו בתוהו. ידעתי שהיא גרה בחיפה ורשומה במחשב המשטרה כחד הורית. לאירועים חברתיים היתה באה בגפה, אם בכלל טרחה. הנחישות המופגנת שלי ליצור עמה קשר לא מקצועי נתקלה בהתחמקויות או בסירובים מנומסים. כשחייכה אלי בפעם הראשונה, חשבתי שהגעתי אליה. טעיתי. השוטרים בתחנה, כולל רועי, גיחכו על שנוכחותי שם הפכה לשגרה. אני חושב שמה שדירבן אותי להמשיך ולנסות היו עקשנות טיפשית שלי והשם הבלתי אפשרי שלה. הוא נשמע לי מושך ואקזוטי. משהו בתוכי געש לשמע שתי ההברות הללו.
"לידך אני מרגיש כמו נער בן שמונה עשרה". עוד ניסיון עלוב מצדי, שגרר הנחתה שהייתי זכאי לה.
"בן שמונה עשרה? תחזור דחוף לבר מצווה ותתחיל להתבגר מחדש".
חייכתי
ונסוגותי. ההתרגשות שלי לידה לא הותירה לי די מילים למענה סביר. פרישה מכובדת, כזו שהשאירה לי שיירי כבוד עצמי, היתה הדבר היחיד שמצאתי לנכון לעשות.
בכל
פעם שנדחיתי, הרגשתי שאני נוטל חלק בטקס שבו ידי תמיד על התחתונה, אבל לא יכולתי לחדול. ריח האפרסקים הבשלים וצליל האלט של קולה יצקו בי תקווה והשכיחו אכזבות קודמות. אני לא מאלה שאתגרים ממלאים את חייהם בתוכן, שכיבושים יוצרים את פסגות הווייתם. ראלה בפירוש לא היוותה הר שיש לכבוש אותו. היא התאימה יותר להגדרה של חידת היגיון. חידות כאלה הן משהו שאני יכול לחוות באופן ממשי. החיים הם אחת כזו. את משיכתי לחידות כאלו קִירדמתי למקצוע.
אבל
במה להיאחז? מאיפה להתחיל? האם יש מילת מפתח? לדבר איתה היה כמו לאלתר על מהלך הרמוני לא מוכר. היום, בכל מקרה, לא יכולתי להשתהות לצידה ולנסות גמביט חדש. הייתי רעב כמו הים, ורפאל הודיע לי שהוא בדרכו לביתי.
*
